רבי נפתלי צבי יהודה ברלין - הנצי"ב מוולוז'ין

תולדות חייו

נולד בכ"ט בחשון ה'תקע"ז (1816) בעיירה מיר (בלארוס), לאביו רבי יעקב ברלין, סוחר ותלמיד חכם. מצד אביו התייחס לרבי אלחנן ברלין, ומצד אמו לרבי מאיר אייזנשטט בעל "פנים מאירות". בגיל אחת עשרה הגיע ללמוד בישיבת עץ חיים בוולוז'ין, ונשא לאישה את רינה בתיה, בתו של ראש הישיבה רבי יצחק מוולוז'ין, בנו של רבי חיים מוולוז'ין. בצעירותו התמיד בלימודו בישיבה והחל למסור בה שיעורים. לאחר פטירת חותנו בשנת ה'תר"ט (1849) עמד בראש הישיבה גיסו רבי אליעזר יצחק, והנצי"ב שימש משנה לו. עם פטירת רבי אליעזר יצחק בשנת ה'תרי"ג (1853) נתמנה לראש הישיבה, ותחילה כיהן לצדו כמשנה רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, ולאחר מכן ניהל את הישיבה לבדו. בתקופת הנהגתו הגיעה ישיבת וולוז'ין לשיא פריחתה, ולמדו בה מאות בחורים מכל רחבי מזרח אירופה. בשנת ה'תרנ"ב (1892) נסגרה הישיבה בלחץ השלטונות הרוסיים, שדרשו להכניס בה לימודי חול, והנצי"ב עזב את וולוז'ין. בשיטת לימודו ראה בתורה שילוב של קבלה ושל פלפול, והרבה לעסוק בספרות הגאונים ובמדרשי ההלכה, ובדק בקפידה נוסחאות וגרסאות. חיבורו הראשון שנדפס היה "העמק שאלה" על השאילתות לרב אחאי גאון, שחלקו הראשון זכה להסכמת רבי דוד לוריא (הרד"ל). פירושו לתורה "העמק דבר", עם הוספותיו "הרחב דבר", מצטיין בדיוק לשוני ובהשוואה לדברי חז"ל. עוד חיבר את "רנה של תורה" על שיר השירים, "אמרי שפר" על ההגדה של פסח, ופירוש על הספרי. לאחר פטירתו הוציאו בניו לאור את שו"ת "משיב דבר" ואת חידושיו על הש"ס "מרומי שדה". היה מראשי התומכים בתנועת חיבת ציון, ונבחר לגבאי-יועץ שלה בוועידת דרוסקניקי בשנת ה'תרמ"ז (1887) ובוועידת וילנה בשנת ה'תרמ"ט (1889). בין תלמידיו בישיבה היו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבי איסר זלמן מלצר, רבי משה מרדכי אפשטיין, רבי אברהם דובער כהנא שפירא ורבים מגדולי התורה בדור שאחריו. אשתו הראשונה רינה בתיה נפטרה בסביבות שנת ה'תרל"ג (1873), ומשנה זו ילדו לו רבי חיים ברלין, שרה רשה (אשת רבי רפאל שפירא) ודרייזל. אחר כך נשא את בתיה מרים, בת אחותו ובת רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השולחן", וממנה נולדו לו יעקב ורבי מאיר ברלין (בר-אילן). לאחר סגירת הישיבה עבר לוורשה, ושם נפטר בכ"ח באב ה'תרנ"ג (1893). נקבר בבית הקברות היהודי בוורשה.