רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זי"ע

תולדות חייו

נמנה עם גדולי התורה, המחשבה והמעשה בדור הקודם, וממנהיגי הדור שהשפיעו רבות על בניין הארץ ועל החדרת ערכי הדת ויסודותיה לחקיקה ולממסד. נולד בירושלים בשנת ה'תר"ם (1880), לרבי יוסף רפאל עוזיאל, ראב"ד עדת הספרדים בירושלים. מצד אביו היה צאצא למשפחת עוזיאל, ממגורשי ספרד, ומצד אמו למשפחת חזן, ושתי המשפחות נודעו ברבניהן ובספריהן. את ראשית חינוכו קיבל בישיבות ירושלים שבין החומות, והרבה לשהות במחיצתם של הראשונים לציון רבי יעקב שאול אלישר (היש"א ברכה) ורבי יעקב מאיר. בשנת ה'תרע"א (1911) נקרא לכהן כחכם באשי ביפו, ובעיר זו כיהן ברבנות לצד רבי אברהם יצחק הכהן קוק. בשנים ה'תרפ"א-ה'תרפ"ג (1921-1922) כיהן כרבה של העיר הגדולה סלוניקי שביוון. בשנתיים אלה השפיע עמוקות על הקהילה בתחומים רבים, ובמיוחד בהחדרת אהבת ארץ ישראל ובעידוד השאיפה לעלות אליה. בשנת ה'תרצ"ט (1939) נבחר לראשון לציון ולרב הראשי לארץ ישראל, לצד עמיתו רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ובתפקיד זה כיהן עד פטירתו ביום שישי, כ"ד באלול ה'תשי"ג (1953). הוא היה השלושים ושניים מבין הרבנים שנשאו את התואר "ראשון לציון". הנהגתו הציבורית השתרעה על פני שלוש תקופות בחיי העם בארצו: התקופה העות'מאנית, המנדט הבריטי ותקומת המדינה בשנת ה'תש"ח (1948). "האמת והשלום אהבו" הייתה סיסמת חייו, ולאורה הלך לאורך כל שנות כהונתו ברבנות ובהנהגה הרוחנית. הוא שנא מחלוקת וריב אחים, ועשה ככל יכולתו להשכנת שלום. היה רב ומנהיג בעל שיעור קומה עולמי: מרצה ומטיף, שופט ופוסק, מורה ומחנך, מדינאי ואיש מעשה. כל שעה פנויה הקדיש ללימוד, וכפי שהעיד על עצמו בהקדמתו לשו"ת משפטי עוזיאל חלק א': "ויהי לי היום לעבודה והלילה לעיון". עטו היה פורה. ספריו בהלכה ובמשפט, בדרוש ובמחשבה, מעידים על רוחב ידיעותיו ועל עיסוקו בשאלות האקטואליות של זמנו. בשכלו הישר, בהיגיונו הבריא, בבקיאותו העצומה באוצרות התורה ובכוח ההשוואה שלו חיפש פתרונות לבעיות חמורות שהובאו לפניו, ומצא אותם. על ראייתו הרחבה ניתן ללמוד מדבריו: "תנאי החיים, שינוי הערכים, התגלות הטכניקה והמדע, מולידים בכל דור ודור שאלות ובעיות חדשות שדורשות פתרונן; אין אנו יכולים להעלים עינינו משאלות אלו". ספריו בנויים בסדר מופתי וכוללים הסברים ותשובות בכל הנושאים העומדים ברומו של עולם היהדות, ומאמריו בענייני השעה מתווים דרך גם לימינו. הוא לא היה איש של עדה אחת בלבד ולא רב ראשי לספרדים בלבד, אלא חרג מן התחומים הצרים שבין העדות. אהבת ארץ ישראל הביאה אותו לציונות המעשית והמדינית, והוא הצטרף לתנועת המזרחי ונבחר לנשיא המזרחי בארץ ישראל. למרות זאת זכה להערכה רבה גם בחוגים החרדיים. הוא פעל במאבק לעלייה חופשית, לרכישת קרקעות ולריבונות יהודית בארץ ישראל. כבר משנותיו הראשונות ברבנות זכה להערכה רבה על פועלו הציבורי מעבר לתפקידו כרב. במכתבו לד"ר ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי, משנת ה'תרפ"א (1921), כתב מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב: "לדעתי נחוץ לתת לרב שלנו את היכולת לחיות חיי כבוד ולקבל אנשים שונים, כי כל חיינו הציבוריים הולכים ומתרכזים סביב הרבנות הראשית ומשרדו של הרב עוזיאל".