רבי משה הכהן שאולי זי"ע

תולדות חייו

נולד בג' בסיון ה'תר"ף (1920) בירושלים לבנימין ולכשור, שעלו משיראז שבפרס בשנת ה'תרס"ז (1907). אביו ייסד בשכונת נווה שלום בירושלים את בית הכנסת שאולי וכאשי לעולי פרס. למד בישיבת שערי רחמים מפי רבי רחמים מלמד כהן, ואחר כך בישיבת פורת יוסף. נסמך לרבנות בידי רבי עזרא עטיה, חכם סלמן חוגי עבודי ורבי צבי יהודה מלצר, ותורת הקבלה למד מפי רבי מרדכי שרעבי וחכם יעקב ג'הרומי. בהמשך למד חינוך והוראה בסמינר המזרחי ולמד גם באוניברסיטה העברית. בצעירותו לימד מדעי הטבע ומתמטיקה בישיבת שערי ציון בירושלים, ובשנת ה'תש"ב (1942) לימד בבית הספר של המזרחי בעיר העתיקה. בשנת ה'תש"ד (1944) עבר לרחובות ולימד בבית הספר לבנים של המזרחי. בשנת ה'תש"ח (1948) ייסד שם את בית הספר מוריה לבנות, ובשנת ה'תש"י (1950) קיבל לידיו גם את בית הספר לבנים ואיחד את שני בתי הספר. שימש מזכירו של הרב הראשי רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג בפעולותיו נגד המיסיון בארץ ישראל, וסייע לרבי צבי יהודה מלצר בהקמת ישיבת הדרום. בשנת ה'תשכ"ב (1962) עבר לאשדוד, ייסד בה את בית הספר מוריה ועמד בראשו. כיהן כיושב ראש ארגון המורים הדתיים בעיר וכחבר מועצת העיר בשנים ה'תשל"ד-ה'תשמ"ט (1974-1989). ארגון כורש של קהילות יהודי איראן הכתיר אותו לרב הראשי של יהדות איראן בישראל ובתפוצות. על פועלו זכה בתואר יקיר העיר אשדוד ובפרסים על פעילותו למען העלייה והקליטה והחינוך הדתי. רוב ספריו יצאו בסדרת "הבשם", שנקראה על שם בנו הבכור בנימין, שנהרג בתאונת דרכים בשנת ה'תשל"א (1971). בסדרה נכללו "מרפא הבשם" על הרפואה ביהדות ועל רפואת הרמב"ם וצמחי מרפא, "ערוגת הבשם" ובו פרקי מחקר ומחשבה, "ריח הבשם", "צרור הבשם", "פרחי הבשם", "רזי הבשם", "מאור הבשם" על רבי שמעון בר יוחאי, ו"נצח הבשם" על ירושלים במדרשים, שהיה ספרו האחרון. אחרי פטירתו נמצאו כתבי יד שלא נדפסו, ובהם "זוהר הבשם" ו"תורת הבשם". נפטר בכ"ו בתשרי ה'תשנ"ה (1994), בן שבעים וארבע, ונקבר בהר המנוחות בירושלים, בחלקת עולי פרס. בנו רבי גדעון כהן שאולי המשיך את דרכו בחינוך הדתי באשדוד.