רבי בן ציון קואינקה זי"ע

תולדות חייו

נולד בכ"א בניסן ה'תרכ"ז (1867) בעיר העתיקה בירושלים, לאביו רבי אברהם קואינקה ולאמו בכורה-דונה. שם המשפחה נלקח מהעיר קואינקה שבספרד. לאחר גירוש ספרד התיישבה המשפחה בשאלוניקי, והוריו עלו לארץ ישראל באמצע המאה ה-19. דודו היה המקובל רבי וידאל קואינקה. כבר בילדותו ניכרו כישרונותיו: בגיל תשע, בשנת ה'תרל"ו, נשא את דרשתו הראשונה בציבור, ובגיל אחת עשרה החל לכתוב חידושי תורה. למד אצל רבי מנחם בכר יצחק, רבי מרדכי ישראל שיריזלי ורבי וידאל חנוך אנג'ל. בשנת ה'תרמ"ב (1882) נשא לאישה את אסתר ועבר לשכונת אהל משה שמחוץ לחומות. בשנים אלה המשיך ללמוד תורה והיה סמוך על שולחן אביו. משנת ה'תרמ"ט (1889) השתתף גם בניהול בית המסחר של אביו, ושילב בכך תורה עם מלאכה. בשנת ה'תרנ"ו (1896) ייסד את כתב העת התורני "המאסף", שקיבץ חידושי תורה של רבנים בני דורו. בתחילה יצא כמוסף לעיתונים "הצבי" ו"החבצלת", ואחר כך כירחון עצמאי, ועמד בראשו עד 1914. בשנת ה'תרנ"ז (1897) מונה לדיין בבית הדין של רבי ניסים ברוך ורבי שלמה סוזין, ובשנת ה'תרנ"ח (1898) החל לכהן כראש ישיבת "תפארת ירושלים". בשנת ה'תרנ"ט (1899) יצא כשד"ר לקהילות ישראל בתפוצות, ולאחר שובו חזר לישיבה. לימים כיהן כראב"ד ומורה הוראה של העדה הספרדית בירושלים. עסק הרבה בצורכי ציבור. בשנת ה'תרס"ו (1906) ייסד יחד עם אחרים את בית הזקנים הראשון לעדת הספרדים בירושלים. היה חבר בתנועת המזרחי, נמנה עם חברי מועצת הרבנות הראשית הראשונה, וסייע בייסוד בית המדרש למורים של המזרחי בירושלים, הוא מכללת ליפשיץ. לבית מדרש זה הוריש את ספרייתו התורנית. בשנת ה'תרצ"א (1931) מונה לרבה של חברון, במסגרת המאמץ לחדש את היישוב היהודי בעיר לאחר מאורעות תרפ"ט, ושימש בתפקיד עד מאורעות תרצ"ו. בין תלמידיו נמנו רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי בן ציון פיזנטי, רבי אברהם פינטו ורבי ניסים יהודה דנון. מחיבוריו נדפסו לאחר פטירתו "ספר הזיכרונות והתולדות" (ה'תרצ"ח, 1938), מעין אוטוביוגרפיה; "הושיע ציון", דרשות על התורה (ה'תש"ז, 1947); ו"תפארת ציון", בירורי סוגיות והלכות בש"ס בסדר אלפביתי (ה'תשל"א, 1971). נפטר בט"ז בחשון ה'תרצ"ז (1936) ונקבר בהר הזיתים בירושלים. הניח אחריו חמישה ילדים.