רבי דוב בער - ממעזריטש

תולדות חייו

רבי דוב בער, המכונה "המגיד ממזריטש" ו"המגיד הגדול", נולד בעיירה לוקאצ'י שליד רובנו שבווהלין (אוקראינה). שנת לידתו אינה ידועה בוודאות: יש הנוקבים בשנת ה'ת"ע (1710) לערך, ויש המקדימים אותה. אביו, רבי אברהם, היה מלמד תינוקות עני. כבר בנעוריו התבלט בכישרונותיו ונשלח ללמוד בלבוב, בישיבתו של רבי יעקב יהושע פאלק בעל "פני יהושע". שם רכש ידיעה רחבה בתלמוד ובפוסקים, ובהמשך העמיק גם בתורת הקבלה, ובעיקר בכתבי האר"י. בשנותיו הראשונות כיהן כמגיד, כלומר כדרשן העדה, בטורצ'ין, בקוריץ וברובנו, ונהג בסגפנות ובפרישות. בתחילה הסתייג מדרכו של רבי ישראל בעל שם טוב. לפי המסורת החסידית הגיע אליו בעקבות מחלה, ובפגישתם הראה לו הבעל שם טוב דרך חדשה בלימוד ובעבודת ה'. מאז דבק בו ונעשה לתלמידו המובהק. אחרי פטירת הבעל שם טוב בשנת ה'תק"ך (1760) קיבל עליו המגיד את הנהגת תנועת החסידות, ועירו מזריטש נעשתה למרכזה. בשונה מרבו, שפעל בעיקר בקרב פשוטי העם, משך אליו המגיד תלמידי חכמים מופלגים. הוא העמיד דור של מנהיגים ושלח אותם להפיץ את תורת החסידות בערים ובקהילות רבות, וכך הפכה החסידות מחוג מצומצם לתנועה רחבה שהתפשטה בווהלין, בגליציה, בפולין, בליטא וברוסיה הלבנה. בין תלמידיו המובהקים היו בנו רבי אברהם "המלאך", רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד, רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי משולם זוסיא מהאניפולי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי מנחם מנדל מוויטבסק, רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, רבי זאב וולף מז'יטומיר ורבי פנחס הורוויץ בעל "ההפלאה". רבים מהם נעשו מייסדי חצרות ושושלות חסידיות. המגיד לא כתב ספרים. תלמידיו רשמו את דרשותיו והוציאו אותן לאור אחרי פטירתו. הידוע שבהם הוא "מגיד דבריו ליעקב", הנקרא גם "ליקוטי אמרים", שנדפס לראשונה בקוריץ בשנת ה'תקמ"א (1781). על תורתו נדפסו גם "ליקוטים יקרים", "אור תורה", "אור האמת" ו"שמועה טובה". בדרשותיו פיתח את יסודות תורת החסידות ושילב בהם מושגי קבלה עם עבודת ה' שבלב, כמו ביטול היש ודבקות בבורא. בשנת ה'תקל"ב (1772), בעקבות מגפה, חזר לרובנו ומשם עבר להאנופיל. הוא נפטר שם בי"ט בכסליו ה'תקל"ג (1772) ונקבר בעיר.