רבי בצלאל אשכנזי - בעל השיטה מקובצת

תולדות חייו

רבי בצלאל אשכנזי נולד בסביבות ה'ר"ף (1520). אביו, רבי אברהם, עלה מאשכנז לארץ ישראל והתיישב בירושלים או בצפת, ובשער אחד הספרים מתואר כאחיו של רבי יצחק בצלאל'ש, "רב כל אשכנז", זקנו של רבי דוד הלוי סגל בעל "טורי זהב". מסיבה שאינה ידועה עבר האב עם בנו למצרים, ושם השתקעו. בין החוקרים נחלקו הדעות אם רבי בצלאל השתייך לעדה האשכנזית או לספרדית: מוצא אביו והקלתו בחרם רבנו גרשום מצביעים על שורשים אשכנזיים, ואילו חינוכו וסגנון כתיבתו ספרדיים. במצרים למד אצל רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז), רבה הראשי של קהילת מצרים, ואצל רבי ישראל די קוריאל מחכמי צפת. לאחר שהרדב"ז עלה לארץ ישראל עמד רבי בצלאל בראש הקהילה במצרים והרביץ בה תורה. מתלמידיו שם היו רבי יצחק לוריא (האר"י), הנודע שבתלמידיו, רבי שלמה עדני בעל "מלאכת שלמה" על המשנה, ורבי אברהם מונסון, לימים ראש ישיבה ודיין בקהיר. בעקבות מחלוקת בענייני הקהילה, שנסבה על תואר הנגיד במצרים, עזב את מצרים בסביבות ה'שמ"ז (1587) ועלה לארץ ישראל. תחילה עמד בראש ישיבה בצפת, ולאחר מכן עבר לירושלים ונבחר להנהגת הקהילה, והנהגתו התקבלה על הספרדים ועל האשכנזים כאחד. פעל להשכנת שלום בין העדות, ייצג את היהודים לפני השלטונות וניסה למנוע את השתלטות הערבים על בית הכנסת של הרמב"ן. כשליח ירושלים יצא לגיוס כספים במצרים, בסוריה ובתורכיה, ובדמשק קבע מגביות שנתיות קבועות לטובת ירושלים. חיבורו העיקרי, "שיטה מקובצת" (נקרא גם "אסיפת זקנים"), מלקט את פירושי הראשונים על מסכתות התלמוד, ורבים מהם נשתמרו רק בזכותו. כן הגיה את התלמוד, בעיקר בסדר קדשים, ותיקן נוסחאות משובשות על פי כתבי יד ועל פי סברתו. תשובותיו נדפסו לראשונה בוונציה בשנת ה'שנ"ה (1595), ונודע גם חיבורו "כללי התלמוד". דרשותיו וחידושיו נאספו בכתב יד, ונדפסו בדורנו בספר "דרשות רבנו בצלאל אשכנזי ותלמידיו". ידידו הקרוב היה המשורר רבי ישראל נג'ארה, שהספידו ותיארו כאיש קדוש וכמנהיג שהציל עשוקים. רבי בצלאל נפטר בסביבות ה'שנ"ב-ה'שנ"ד (1592-1594); לא ברור אם נפטר במצרים, בעת שליחותו, או בירושלים, ומקום קבורתו אינו ידוע.