רבינו יצחק לוריא זי"ע - אשכנזי

תולדות חייו

נולד בשנת ה'רצ"ד (1534) בירושלים לאביו רבי שלמה לוריא, ממשפחה אשכנזית, ולאמו שרה לבית פרנסיס, ממשפחה ספרדית. בשל מוצא אביו כונה "אשכנזי", וממנו נגזר הכינוי האר"י: "האשכנזי רבי יצחק". אביו נפטר כשהיה כבן שמונה, ואמו עברה עמו למצרים, לבית אחיה מרדכי פרנסיס, שהיה מעשירי הקהילה. במצרים למד תורה אצל רבי בצלאל אשכנזי בעל "שיטה מקובצת" ואצל הרדב"ז, ונשא את בת דודו. מתעודות שנמצאו בגניזת קהיר עולה שעסק במסחר בתבלינים ובתבואה. בשנות שהותו במצרים פנה לעיון בתורת הסוד ובספר הזוהר, ולפי המסורת התבודד שנים ארוכות בבית סמוך לנילוס. בשנת ה'ש"ל (1570) עלה עם אשתו ושתי בנותיו לצפת, שהייתה אז מרכז של חכמי תורה ומקובלים. בתקופה קצרה למד אצל הרמ"ק, ולאחר פטירתו התקבצה סביבו חבורת תלמידים, ובראשם רבי חיים ויטאל, שנחשב לתלמידו המובהק. בין תלמידיו היו גם רבי יוסף אבן טבול, רבי שמואל אוזידא ורבי יונתן שגיש, והם נודעו בכינוי "גורי האר"י". האר"י כמעט לא כתב בעצמו, ועיקר תורתו נמסר בעל פה לתלמידיו. רבי חיים ויטאל ערך את דבריו, בעיקר בספרים "עץ חיים" ו"שמונה שערים", ומהם נתפרסה הקבלה הלוריאנית, שהשפיעה רבות על הקבלה ועל המנהג בדורות שלאחריו. מיוחסים לו פירושים על הזוהר, שנדפסו ב"שער מאמרי רשב"י", ושלושה פיוטים בארמית לסעודות השבת: "אזמר בשבחין", "אסדר לסעודתא" ו"בני היכלא". נפטר בה' באב ה'של"ב (1572) בצפת, כבן שלושים ושמונה, במגפה שפקדה את הגליל. נקבר בבית העלמין העתיק בצפת, סמוך לרבותיו ולבני משפחתו, וקברו הוא מוקד עלייה לקבר, בייחוד ביום פטירתו.