רבי אברהם אשכנזי זי"ע

תולדות חייו

רבי אברהם אשכנזי נולד בשנת ה'תקע"א (1811) בלאריסה שביוון, שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. בהספד עליו נאמר שנולד בעיירה סמוכה לסלוניקי. בשנת ה'תק"פ (1820), כשהיה ילד, עלה עם אביו רבי יעקב אשכנזי לארץ ישראל, והם השתקעו בירושלים. בירושלים למד בבתי המדרש של העדה הספרדית, ובעיקר בישיבתו של רבי שמואל יהודה ארוואץ. בשנות העשרים לחייו כבר השתתף בעניני הקהילה. בשנת ה'תר"א (1841) הוציא לאור עם רבי י' כפילוטו את "ספר התקנות", קובץ של תקנות ירושלים בענייני דת והלכה. אחר כך כיהן כשלוש שנים כדיין בבית הדין של רבי בנימין מרדכי נבון, ופסקיו נדפסו בספרו של רבי נבון "בני בנימין". בשנת ה'תרכ"ד (1864) מונה לראב"ד בבית הדין הספרדי בירושלים. בשנת ה'תרכ"ט (1869), אחרי פטירת רבי חיים דוד חזן, נבחר לראשון לציון ולחכם באשי, הרב הראשי של יהודי ירושלים וארץ ישראל מטעם השלטון העות'מאני. בתפקיד זה כיהן כשתים עשרה שנה, עד פטירתו. הוא דיבר יוונית, תורכית וערבית, וקיים קשרים טובים עם השלטונות ועם ראשי העדות האחרות בעיר. כשביקר הקיסר פרנץ יוזף הראשון בירושלים בשנת ה'תרכ"ט (1869), העניק לו אות כבוד, ורבי משה מונטיפיורי שלח לו גביע כסף למזכרת. בסוף ימיו עמד בראש ישיבת "בית יעקב" וכיהן כנשיא חברת "שבט אחים". הוא עסק רבות ביישוב הארץ ופעל לרכישת קרקעות, ובין היתר קנה את מערת שמעון הצדיק בירושלים. הוא כתב בעיתונים "הלבנון" ו"החבצלת" ונתן הסכמות לספרים. תשובותיו כונסו בספר "שו"ת מהר"א אשכנזי", שנדפס בשנת ה'תשנ"א (1991). כתבי יד אחרים שלו אבדו. אשתו הייתה שרה, בתו של רבי יצחק פרחי. בנו, רבי יצחק אשכנזי (ה'תרי"ט-ה'תרע"ה, 1859-1915), כיהן כדיין בבית הדין הספרדי והיה ממייסדי בית החולים "משגב לדך". אחרי פטירת רבי יעקב שאול אלישר הוצע לו לכהן כראשון לציון, והוא סירב. רבי אברהם אשכנזי נפטר בירושלים בט' בשבט ה'תר"ם (22 בינואר 1880). הוא נקבר בבית העלמין שבהר הזיתים בהלוויה המונית. מצבתו אבדה במשך שנים, וצאצאיו איתרו אותה בשנת ה'תשס"ד (2004).