רבי יהודה בן עטר זי"ע - רבי אל-כביר

תולדות חייו

רבי יהודה בן עטר (אבן עטר) נולד באלול ה'תט"ו (1655) בפאס שבמרוקו, לאביו רבי יעקב בן אברהם. האב היה צורף מומחה ונפטר כבן עשרים ושלוש, כשבנו עוד היה ילד. גם הבן למד את מלאכת הצורפות והתפרסם בה, וכל ימיו התפרנס ממנה ולא קיבל שכר מקופת הציבור. בתורה למד אצל רבי וידאל הצרפתי (השלישי) ורבי מנחם סירירו, מגדולי חכמי פאס בזמנו. בשנת ה'תמ"ד (1684) ראה שתלמידיו, אף שהיו בני תורה, אינם בקיאים באומנות הדרשה, והחל ללמד אותם. בכל שבת בשעת המנחה דרש לפניהם על פרשת השבוע. דרשות אלו נאספו לספר "מנחת יהודה". תלמידו רבי יעקב אבן צור העתיק את הספר, והוא נדפס לראשונה בחיי המחבר. מהדורה נוספת יצאה לאור בידי רפאל ברוך טולדנו. בשנת ה'תנ"ח (1698), כשהיה כבן ארבעים ושלוש, מונה לדיין בפאס לצד רבותיו. בשנת ה'תס"א (1701) הטיל המלך מולאי איסמעיל מס כבד על יהודי פאס, ורבים מהם עברו למכנאס, ורבי יהודה ביניהם. שם המשיך לדון ולהורות. משנת ה'תע"ג (1713), אחרי פטירת רבותיו, כיהן כדיין יחיד וכאב בית דין במכנאס. בשנת ה'תפ"ג (1723) ישב בדין עם תלמידו רבי יעקב אבן צור (היעב"ץ). לאחר מכן חזר לפאס ועמד בראש הקהילה. הוא תיקן תקנות רבות בענייני מסים, מסחר, הוצאות לשמחות והלוואות מגויים, והיה קשוב למצוקת בני הקהילה. מלבד "מנחת יהודה" חיבר את "שיר מכתם" על הלכות שחיטה וטריפות, ספר על דיני גט וחליצה, פירוש על מדרש רבה וספר שאלות ותשובות ופסקים. חלק מחיבוריו נשארו בכתב יד. חכמי דורו קיבלו את פסקיו בהערכה רבה, ורבני מרוקו העתיקו רבים מתשובותיו לספריהם. יהודים וגויים כאחד כינו אותו "רבי אל-כביר", כלומר "הרב הגדול". בין תלמידיו היו רבי אליהו הצרפתי, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יעקב אבן צור, רבי יעקב אבן מלכא ורבי שמואל אבן אלבאז. היו לו שלושה בנים: רבי חיים, רבי משה ורבי עובד. נפטר ביום שלישי, י"ט בסיון ה'תצ"ג (1733), כבן שבעים ושבע. תחילה נקבר בבית הקברות שבמלאח של פאס. בשנת ה'תרמ"ח (1888) העבירו את עצמותיו לבית הקברות היהודי החדש בפאס. קברו נעשה מקום תפילה בעתות צרה.