
רבי דוד כהן הנזיר זי"ע - הרב הנזיר
הנזיר
נולדאלול ה'תרמ"ז, 1887 למניינם·מיישגולה
נפטרכח באב ה'תשל"ב, 08/08/1972 למניינם·ירושלים
נטמןהר הזיתים, ירושלים· מיקום הקבר במפה
מגדולי תלמידי הראי"ה קוק ועורך כתביו, ר"מ בישיבת מרכז הרב, מחבר "קול הנבואה".
קשרים
- אביו
- רבי יוסף יוזפא כגן
- אמו
- אסנת
- בני/בנות זוג
- שרה בת הרב חנוך אטקין
- ילדיו
- רבי שאר ישוב כהןצפיה גורן
- תלמידיו
- רבי חיים דרוקמןרבי צבי טאורבי יעקב אריאלרבי ישראל אריאלרבי זלמן ברוך מלמד
מקומות בהם פעל
תמצית ביוגרפית
נולד באלול ה'תרמ"ז (1887) בעיירה מיישגולה שליד וילנה (ליטא). אביו היה רבי יוסף יוזפא כגן, רב העיירה, וסבו היה רבי זכריה מנדל הכהן כ"ץ, רבה של ראדין. בצעירותו למד בראדין, בין השאר מפי החפץ חיים, ואחר כך בישיבות וולוז'ין וסלבודקה. לאחר מכן למד באקדמיה למדעי היהדות של הברון גינצבורג בפטרבורג, ופילוסופיה באוניברסיטאות פרייבורג ובזל. בשווייץ, בימי מלחמת העולם הראשונה, נפגש עם הראי"ה קוק ודבק בו. לאחר המלחמה עלה לירושלים, ובמשך עשרות שנים היה ר"מ בישיבת מרכז הרב. הוא היה העורך העיקרי של כתבי רבו, ובהם "אורות הקודש". נהג מנהגי נזירות בלא נדר, ולכן כונה "הרב הנזיר". חיבורו העיקרי הוא "קול הנבואה", ורבים מכתביו יצאו לאור לאחר מותו. נפטר בכ"ח באב ה'תשל"ב (1972) ונקבר בהר הזיתים בירושלים.
תולדות חייו
רבי דוד כהן נולד באלול ה'תרמ"ז (1887) בעיירה מיישגולה שליד וילנה, ושמו המלא היה דוד יהודה אריה ליב. אביו, רבי יוסף יוזפא כגן, היה רב העיירה, ואמו הייתה אסנת. סבו מצד אביו, רבי זכריה מנדל הכהן כ"ץ, היה רבה של ראדין. לימים קיצר את שמו ל"דוד כהן". בגיל שבע למד גמרא בחדר אצל רבי שלמה מקלר, בן דודה של אמו. בבית סבו בראדין למד אצל הדרשן רבי משה בנימין שניידר. אחר כך למד בקונוטופ, בישיבה שפתח בן דוד של אביו, ואצל דודו רבי ישעיה כ"ץ, רבן של בקשט ובוריסובקה, שבביתו חגג את בר המצווה. לאחר מכן למד בישיבת וולוז'ין. בשנת ה'תרס"ג (1903) למד בראדין מפי החפץ חיים, ומגיל שמונה עשרה למד בישיבת סלבודקה. כן שהה בטולה בבית דודו, רבי אברהם ויסבורד, רבה של העיר. בקובנה הכין את עצמו לבחינות הבגרות האקסטרניות, אך לא השלים אותן. בשנים ה'תרס"ח-ה'תרס"ט (1908-1909) לימד בבית ספר "מתוקן" ובתלמוד תורה בשאוולי. מסתיו ה'תר"ע (1909) למד באקדמיה למדעי היהדות של הברון גינצבורג בפטרבורג, ולאחר כשלוש שנים עבר ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש מגרמניה והמשיך את לימודיו באוניברסיטת בזל שבשווייץ. שם, בערב ראש חודש אלול, בא לראשונה אל הראי"ה קוק, שישב אז בשווייץ, ונקשר אליו בכל נפשו. לאחר המלחמה עלה לארץ ישראל והצטרף לישיבת מרכז הרב בירושלים. לבקשת הראי"ה כתב תוכנית לימודים לישיבה, אך היא לא יושמה בפועל. במשך עשרות שנים היה ר"מ בישיבה, ולימד בה בין השאר את ספרי מחשבת ישראל שהראי"ה הגדיר כחובה לכל תלמיד חכם. משנת ה'תרפ"ב (1922) ואילך ערך את "אורות הקודש" מכתבי רבו, ונחשב לעורך החשוב ביותר של כתבי הראי"ה. בחייו יצאו לאור שלושת הכרכים הראשונים של "אורות הקודש", וכן "חזון הצמחונות והשלום" ו"התנוצצות אורו של משיח". בתקופת המנדט שימש ביתו מקלט ללוחמי המחתרות ומקום מפגש לחברי ברית החשמונאים, ובכל שבת אירח על שולחנו עניים ובודדים. נהג מנהגי נזירות בלא נדר: נמנע משתיית יין ומקציצת שערו, היה צמחוני, והרבה בתעניות ובשתיקה, בעיקר בשבתות ובארבעים הימים שמראש חודש אלול עד יום הכיפורים. משום כך כונה "הרב הנזיר". עם רבי ישראל אלתר, ה"בית ישראל" מגור, למד קבלה בחברותא. חיבורו המרכזי, "קול הנבואה", עוסק בדרך להשגת נבואה בזמן הזה, ובמרכזו עקרון השמיעה, המועדף בעיניו על הראייה. חלקו הראשון יצא לאור בשנת ה'תשכ"ט (1969). זכה בפרס הרב מימון לספרות תורנית. בין תלמידיו בישיבת מרכז הרב היו הרב חיים דרוקמן, הרב צבי טאו, הרב יעקב אריאל, הרב ישראל אריאל, הרב זלמן מלמד ורבים אחרים. אשתו שרה הייתה בת הרב חנוך אטקין ובת דודתו. בנו, הרב שאר ישוב כהן, היה רבה הראשי של חיפה, ובתו צפיה נישאה לרב שלמה גורן, לימים הרב הראשי לישראל. נפטר בירושלים בכ"ח באב ה'תשל"ב (1972), בגיל 84, ונקבר בהר הזיתים. לאחר פטירתו הוקם מכון "נזר דוד" להוצאת כתביו, ויצאו לאור בין השאר "נזיר אחיו", "הכוזרי המבואר", "דרך אמונה", "אור הנצח", "משנת הנזיר" ו"פתחי הפרדס".
ספריו7
- אור הנצח
- דרך אמונה
- הכוזרי המבואר
- משנת הנזיר
- נזיר אחיו
- פתחי הפרדס
- קול הנבואה