
רבי משה זי"ע - הרמב"ם
הנשר הגדול
נולדיד בניסן ד'תתצ"ה·קורדובה
נפטרכ בטבת ד'תתקס"ה, 13/12/1204 למניינם·פוסטאט
נטמןקבר הרמב"ם, טבריה· מיקום הקבר במפה
מגדולי הראשונים, פוסק, פילוסוף ורופא, מחבר משנה תורה, פירוש המשניות ומורה נבוכים.
קשרים
- אביו
- רבי מימון
- ילדיו
- רבי אברהם בן הרמב"ם
- רבותיו
- רבי מימוןרבי יוסף אבן מיגשרבי יהודה הכהן אבן סוסאן
- תלמידיו
- רבי אברהם בן הרמב"םרבי יוסף בן יהודה אבן שמעון
מקומות בהם פעל
תמצית ביוגרפית
נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד'תתצ"ח (1138), ולפי מסורת אחרת בי"ד בניסן ד'תתצ"ה (1135). אביו היה רבי מימון הדיין. למד תורה אצל אביו, וראה את עצמו תלמידם של רבי יוסף אבן מיגש והרי"ף. בעקבות רדיפות המוואחדון יצאה המשפחה לנדודים, ובשנת 1159 לערך השתקעה בפאס (מרוקו). בשנת ד'תתקכ"ה (1165) עלתה המשפחה לארץ ישראל והגיעה לעכו, ומשם עברה למצרים והשתקעה בפוסטאט. שם עמד בראש הקהילה היהודית, ומשנת 1185 שימש גם רופא בחצר הווזיר אלפאדל. חיבוריו העיקריים הם פירוש המשניות, ספר המצוות, משנה תורה (היד החזקה) ומורה נבוכים, ונוסף עליהם כתב אגרות, תשובות וספרי רפואה. נפטר בפוסטאט בכ' בטבת ד'תתקס"ה (1204), ולפי המסורת נקבר בטבריה.
תולדות חייו
רבי משה בן מימון נולד בקורדובה שבאנדלוסיה, בספרד המוסלמית, למשפחה של חכמים ודיינים. אביו, רבי מימון הדיין, היה מחכמי העיר ותלמידו של רבי יוסף אבן מיגש, והוא היה רבו הראשון של בנו. רוב המקורות קובעים את שנת לידתו לד'תתצ"ח (1138). לפי מסורת שמיוחסת לנכדו רבי דוד הנגיד, הוא נולד בי"ד בניסן ד'תתצ"ה (1135), אך מסורת זו נחשבת פחות מהימנה. בשנת 1148 כבשו המוואחדון את קורדובה וכפו את האסלאם על היהודים. משפחת הרמב"ם נדדה במשך כעשר שנים בספרד ובצפון אפריקה, ובשנת 1159 לערך השתקעה בפאס. שם למד, לפי אחת המסורות, אצל רבי יהודה הכהן אבן סוסאן. בשנים אלו החל לכתוב את פירושו למשנה, וכתב את "אגרת השמד" (מאמר קידוש השם) כדי לחזק את רוחם של האנוסים. בשנת ד'תתקכ"ה (1165) יצאה המשפחה מפאס והגיעה לעכו. היא ביקרה בירושלים ובחברון, ובתוך זמן קצר עברה למצרים, תחילה לאלכסנדריה ואחר כך לפוסטאט שליד קהיר. בפוסטאט עמד הרמב"ם בראש הקהילה היהודית של מצרים ("ראיס אל-יהוד"), ובפעם השנייה בשנים 1196-1204. הוא השיב לשאלות שהגיעו אליו מתפוצות ישראל, ובהן "אגרת תימן" ששלח ליהודי תימן. משנת 1185 שימש רופא בחצר הווזיר אלפאדל ואחר כך בחצר בנו, וכתב חיבורים רבים ברפואה, ובהם "פרקי משה" ו"הנהגת הבריאות". פירוש המשניות, שנכתב בערבית, הושלם בשנת 1168, ובהקדמותיו נכללו "שמונה פרקים" (בפתיחה למסכת אבות) ושלושה עשר עיקרי האמונה (בפרק חלק). בספר המצוות מנה את תרי"ג המצוות על פי ארבעה עשר שורשים. גולת הכותרת של מפעלו היא "משנה תורה", המכונה גם "היד החזקה", שנכתב בלשון המשנה. בחיבור זה, שארבעה עשר ספרים לו, סידר את כל ההלכה שבתורה שבעל פה. בשנים 1187-1191 לערך חיבר את "מורה נבוכים" בשביל תלמידו רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון, כדי ליישב את דברי התורה עם הפילוסופיה. כתב גם את "מילות ההיגיון", חיבור בתורת ההיגיון. בין תלמידיו היו בנו רבי אברהם בן הרמב"ם, שירש את מקומו בהנהגת יהדות מצרים, ורבי יוסף בן יהודה אבן שמעון. חיבוריו נעשו יסוד לפסיקת ההלכה בכל תפוצות ישראל, ועליהם נכתבו פירושים רבים מאוד. בשל גדולתו כונה "הנשר הגדול", ונאמר עליו: "ממשה עד משה לא קם כמשה". נפטר בפוסטאט בכ' בטבת ד'תתקס"ה (1204). לפי המסורת הועלה לקבורה בטבריה, ושם נמצא קברו, שעליו התפללו במשך הדורות. לפי דעה אחרת הוא נקבר בחברון.