רבי יוסף בבליקי זי"ע

תולדות חייו

נולד בשנת ה'תרס"ח (1908) בחצר שטרויס שבירושלים, לאביו דניאל ולאמו שרה. בצעירותו למד אצל חכמי ירושלים, ובהם רבי יוסף חיים זוננפלד, והיה מקורב לרבי שלמה אליעזר אלפנדרי (הסבא קדישא). עם הקמת ישיבת פורת יוסף היה מתלמידיה הראשונים, ולמד בה אצל ראש הישיבה רבי עזרא עטיה. הוסמך להוראה ולדיינות בידי הרב הראשי לישראל רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל. נשא לאישה את אסתר, בת הדרשן והמקובל רבי משה מונשרוף. בשנת ה'תרצ"ה (1935) התמנה לר"מ בישיבת פורת יוסף, ובין תלמידיו שם היו רבי מרדכי אליהו, רבי בן ציון אבא שאול, רבי שלמה בן שמעון ורבי אליהו שרים, שהיו לימים מגדולי רבני הציבור הספרדי. הוא התמחה בהלכות המקדש והקרבנות, ומסר שיעורים בחבורת הלומדים בסדר קדשים. בשנת ה'תש"י (1950) מונה לדיין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, בתמיכתו של רבי יוסף שלום אלישיב. בשנת ה'תשט"ו (1955) מונה לאב"ד תל אביב, ובשנת ה'תשכ"ה (1965) עבר לכהן כאב"ד בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, במקומו של רבי סלמאן חוגי עבודי שהתמנה לבית הדין הרבני הגדול. בפסקי דינו עסק בשאלות רבות של דיני משפחה וממונות, ובין השאר פסק שמחלת נפש עשויה להיות עילה לכפיית גט. בפרשת האחים לנגר התנגד להיתר הנישואין שניתן בבית הדין שבראשות רבי שלמה גורן. נפטר ביום שישי, כ"ג באייר ה'תשמ"ג (1983), בירושלים, ונקבר בבית העלמין הר המנוחות.