רבי אריה לייב בינה זי"ע

תולדות חייו

נולד בכ"ח בניסן ה'תרע"ג (1913) בסלונים (בלארוס), ובצעירותו נקרא אריה בינוסובסקי. אביו, רבי אהרן, מסר את השיעור הגבוה בישיבה הקטנה של רבי שבתי יגל בעיר, ואצלו למד בילדותו. בגיל 12 עבר ללמוד בישיבת מיר שבפולין. שם התקרב למשגיח רבי ירוחם ליבוביץ, ולמד כשמונה שנים בחברותא עם רבי חיים שמואלביץ. חברו הקרוב בישיבה היה רבי זלמן רוטברג. הוא התכתב בדברי תורה עם רבי יוסף רוזין (הרוגצ'ובר), ולמד גם אצל רבי חנוך אייגש. כבר בצעירותו, בשנת ה'תר"ץ (1930), פרסם מאמר בקובץ התורני "כנסת ישראל". בשנת ה'תרצ"ג (1933) עלה לארץ ישראל, בין השאר כדי להימלט מגיוס לצבא, ועבד כפועל בניין בתל אביב. בשנת ה'תרצ"ה (1935) הצטרף לכפר הרואה שבעמק חפר, לימד בישיבה שייסד שם רבי משה צבי נריה ופעל ב"הגנה". באותן שנים התכתב בדברי הלכה עם גדולי הרבנים בארץ, ובהם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב צבי פסח פרנק. במלחמת העולם השנייה התגייס ליחידה הטכנית של חיל האוויר המלכותי הבריטי, שירת במצרים ובנמל טוברוק שבלוב, ומשם נשלח ליוון. כשנפלה יוון בידי הגרמנים בשנת ה'תש"א (1941) נפל בשבי, ונשאר בו עד סוף המלחמה, כארבע שנים. בשבי הועסק בעבודה במכרות בשלזיה. תמורת שוחד השיג מפועל פולני גמרא של מסכת יבמות, וחזר עליה פעמים רבות. לאחר המלחמה שב לכפר הרואה, עבד בחקלאות ולימד בישיבה. בשנת ה'תשי"ג (1953) ייסד עם קבוצת תלמידים את ישיבת בני עקיבא נתיב מאיר בירושלים. תחילה שכנה הישיבה בבניין בית החולים הנטוש בשכונת אבו טור, ובהמשך עברה לבית וגן. הוא עמד בראש הישיבה למעלה משלושים שנה, ובשנת ה'תשמ"ו (1986) פרש מתפקידו וכיהן כנשיא הישיבה. לאחר מלחמת ששת הימים ייסדו תלמידיו ביוזמתו כמה ישיבות הסדר, ובהן ישיבת הכותל, ישיבת ברכת משה במעלה אדומים וישיבת הגולן. בין תלמידיו היו הרב חיים סבתו, הרב יעקב מדן, הרב רא"ם הכהן והרב מנחם ולדמן. בשנת ה'תשכ"ו (1965) הוצב במקום ה-108 ברשימת המפד"ל לכנסת השישית. אשתו, רחל אסתר לבית אפלגרד, סייעה לו בניהול המשק והישיבה. בנו רבי אהרן בינה עומד בראש ישיבת נתיב אריה. נפטר בכ"א בחשון ה'תשנ"ה (1994) ונקבר בהר המנוחות בירושלים. חידושיו, תשובותיו ומאמריו כונסו לאחר פטירתו בספר "אישון אריה" (ה'תשפ"ב, 2022).