רבי אריה לוין זי"ע - הצדיק הירושלמי

תולדות חייו

נולד בו' בניסן ה'תרמ"ה (1885) באזור ביאליסטוק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (היום בפולין). אביו, רבי בנימין בייניש לוין, עבד כיערן, ואמו נקראה עטיל. בנעוריו נדד בין ישיבות ולמד בסלוצק, בסלונים, בבריסק ובפינסק, ואחר כך נכנס לישיבת וולוז'ין, שם למד אצל רבי רפאל שפירא. באדר ה'תרס"ה (1905) עלה לארץ ישראל. בתחילה עבד כפקיד בבנק אנגלו-פלשתינה וגר זמן קצר ביפו, ואחר כך עבר לירושלים ולמד בישיבת תורת חיים. בירושלים נעשה תלמידו של המקובל רבי שלמה אלישיב בעל "לשם שבו ואחלמה", ונקשר בקשר אמיץ לראי"ה קוק, שאותו ראה כרבו. הוסמך להוראה על ידי רבי חיים ברלין, רבי שמואל סלנט והראי"ה קוק. זמן קצר לאחר שהגיע לירושלים נשא את צפורה חנה, בתו של רבי דוד שפירא. משנת ה'תרע"ז (1917) שימש משגיח בתלמוד תורה עץ חיים בירושלים. לאחר קום המדינה ייסד את ישיבת בית אריה, ואת הנהלתה מסר לחתנו רבי אליעזר פלצ'ינסקי. דר בשכונת משכנות ישראל, ולאחר פטירתו נקרא הרחוב שבו גר על שמו. עיקר פרסומו בא לו מפעילותו למען הזולת. במשך כעשרים וחמש שנים הלך ברגל בכל שבת לבקר את האסירים בבתי הכלא, הן עצירי המחתרות בתקופת המנדט והן אסירים פליליים, ולכן כונה "אבי האסירים" ו"רב האסירים". הרבה לבקר חולי צרעת וחיילים פצועים, ניחם משפחות שכולות, ולאחר מלחמת העצמאות פעל לזיהוי גופות לוחמי הל"ה. בפי הבריות נקרא "הצדיק הירושלמי". רוב חיבוריו יצאו לאור אחרי פטירתו. העיקרי שבהם הוא "משנת אריה", פירוש על המשנה בסדרים מועד, נשים, נזיקין וקדשים. דבריו על פרקי אבות כונסו בספר "רבי אריה היה אומר", וכתב גם הקדמה לספר "גליונות לשם שבו ואחלמה" של רבו רבי שלמה אלישיב. בין חתניו היה רבי יוסף שלום אלישיב, ובניו היו רבי חיים יעקב לוין, רבי רפאל בנימין לוין ורבי שמחה שלמה לוין. נפטר בט' בניסן ה'תשכ"ט (1969) בבית החולים הדסה בירושלים, בגיל שמונים וארבע. עוד באותו יום נקבר בבית העלמין סנהדריה, ולפי צוואתו לא הספידו אותו.