רבי אברהם דב בער - מאבריטש

תולדות חייו

נולד בסביבות שנת ה'תק"ך (1760) בעיר חמלניק (אוקראינה). אביו, רבי דוד, כיהן בה כמגיד מישרים. בצעירותו נמשך לחסידות ולמד אצל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל "מאור עינים" ואצל בנו רבי מרדכי מצ'רנוביל, וכן אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל "קדושת לוי". נשא לאשה את בתו של רבי נתן נטע, רב אבריטש ותלמיד הבעל שם טוב. בתחילה מילא לזמן קצר את מקום אביו בחמלניק. בסוף שנת ה'תקמ"ה (1785) ירש את חותנו בכהונת הרבנות באבריטש (אוברוץ', אוקראינה), ועל שם העיר נקרא "רבי אברהם דב מאבריטש". בשנת ה'תקפ"ה (1825) התמנה לאב"ד ז'יטומיר, מן הקהילות החשובות בווהלין. בשנת ה'תקצ"א (1831) עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, ושם קיבלו אותו החסידים לרבם. רבי אליעזר הלוי, מזכירו של השר משה מונטיפיורי, תיאר אותו בשבחים רבים על תורתו ועל נדיבותו. בשנת ה'תקצ"ד (1834), בזמן מרד הפלאחים נגד מוחמד עלי, נבזזה צפת בח' בסיון. הרב נותר כמעט בלא בגדים, ושלחו לו בגד מטבריה. הוא הסתתר עם אחרים בחצר הקאדי ואחר כך בחורבה, וחלק את לחמו עם המסתתרים עד שבי' בתמוז שוחררו בעזרת רבי ישראל משקלוב. יום זה נקבע ליום הודיה, "פורים שני". לאחר מכן כתב למשה מונטיפיורי וביקש את עזרתו לשיקום הקהילה. בכ"ד בטבת ה'תקצ"ז (1837), בשעת תפילת מנחה בבית מדרשו, פקדה את צפת רעידת האדמה הגדולה. חלק מהבניין קרס, אבל החלק שבו התאספו המתפללים נותר על עומדו. בספרו "בת עין" לימד שרעידות אדמה הן מסימני הגאולה. ספרו "בת עין" הוא דרושים חסידיים על פרשיות התורה, ואהבת ארץ ישראל ניכרת לאורכו. הוא נדפס לראשונה בירושלים בשנת ה'תר"ז (1847), ואחר כך בז'יטומיר ובמהדורות רבות נוספות, חלקן עם תוספת מאמרים ותשובות. הספר נלמד עד היום בחוגי החסידים. בשנת ה'תר"א (1840) פרצה מגפה בצפת. לפי המסורת הבטיח הרב שיהיה הקורבן האחרון שלה, והמגפה פסקה לאחר פטירתו. נפטר בי"ב בכסליו ה'תר"א, בגיל כשמונים, ונקבר בבית העלמין העתיק בצפת, במערה אחת עם רבי דוד שלמה אייבשיץ בעל "ערבי נחל" ועם רבי אריה ליב מוולטשיסק. לא השאיר אחריו בנים, ותלמידו רבי שמואל העליר קיבל עליו את הנהגת הקהילה. בשנים האחרונות נפוץ המנהג לערוך ביום פטירתו "סעודת בת עין" לזכרו.