רבי יצחק יעקב ריינס זי"ע

תולדות חייו

נולד בט' בחשון ה'ת"ר (1839) בקרלין, פרבר של פינסק (בלארוס). אביו, רבי שלמה נפתלי ריינס, היה מחוג תלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל והתיישב בצפת. אחרי רעידת האדמה של שנת ה'תקצ"ז (1837) חזר לקרלין. בילדותו למד אצל רבי יחיאל הלוי מקרלין, ובהמשך בישיבות וולוז'ין ואישישוק. כבר בצעירותו נודע כעילוי וכמתמיד. לצד לימוד התלמוד והפוסקים עסק גם בתנ"ך ובלימודים כלליים, ונטה לחקר שיטתי והגיוני של הסוגיות. בשנת ה'תרכ"ז (1867) נתמנה לרב העיירה שוקיאן (ליטא), ובשנת ה'תרכ"ט (1869) לרב שווינציאן (ליטא). בשווינציאן ייסד ישיבה שבה נלמדו לצד התלמוד גם תנ"ך, לשון עברית ולימודים כלליים, כדי להכשיר רבנים בעלי השכלה רחבה. הישיבה נתקלה בהתנגדות ונסגרה לאחר זמן קצר. משנת ה'תרמ"ה (1885) כיהן כרב העיר לידא, ובשנת ה'תרס"ה (1905) ייסד שם מחדש את ישיבת "תורה ודעת". זו הייתה ישיבה ייחודית ברוסיה, שבה נלמדו לצד התלמוד גם תנ"ך, לשון עברית ותולדות ישראל, בדרך לימוד שהתמקדה בבירור ההלכה. היה מראשוני הרבנים שהצטרפו לתנועה הציונית. בשנת ה'תרס"ב (1902) היה ממייסדי תנועת "המזרחי" בווילנה ועמד בראשה, ובזכותה נחשב לאבי הציונות הדתית. עם זאת, הוא ורוב חברי הוועד המרכזי של התנועה התנגדו לזהות את ישיבתו עם התנועה. חיבר ספרים רבים בהלכה, בהגות ובשיטת הלימוד. בשו"ת עדות ביעקב עסק בדיני עדות. בחותם תכנית ובאורים גדולים פיתח שיטה הגיונית לסידור כללי התלמוד. כמו כן חיבר את נוד של דמעות, אור שבעת הימים, שערי אורה ושמחה, אור חדש על ציון, שבו ביאר את השקפתו הציונית-דתית, ושני המאורות. בנו, רבי אברהם דב בער ריינס, שימש משגיח בישיבת אביו. חתנו, רבי אהרן רבינוביץ, ירש את מקומו כרב לידא. נפטר בי' באלול ה'תרע"ה (1915) בלידא ונקבר בבית העלמין היהודי בעיר. בית העלמין נהרס בשנת ה'תש"א (1941), ומקום קברו המדויק אינו ידוע.