רבי יעקב מאיר זי"ע

תולדות חייו

נולד בז' באייר ה'תרט"ז (1856) בירושלים, לאביו כלב מירקאדו, יליד יאנינה, ולאמו ריינה. אחותו רבקה נישאה לרבי מאיר שמואל קאסטל. בצעירותו למד אצל רבי מנחם בכר יצחק. מגיל חמש עשרה למד אצל המקובל רבי אהרן עזריאל, מזקני המקובלים בישיבת בית אל. בגיל שש עשרה נשא לאשה את רחל לבית יצחקי, ילידת סלוניקי. בשנת ה'תרל"ט (1879) היה ממייסדי חברת ביקור חולים, שהקימה את בית החולים משגב לדך בירושלים, ושימש גבאי ראשי שלה. בשנת ה'תרמ"ב (1882) יצא בשליחות כולל ירושלים לבוכרה. בשנת ה'תרמ"ה (1885) יצא בשליחות ישיבת בית אל, ואחר כך בשליחות הכוללים הספרדיים, לצפון אפריקה ובכלל זה לאלג'יריה, ושב לירושלים בשנת ה'תרמ"ז (1887). בשנת ה'תרמ"ח (1888) נבחר לוועד העדה הספרדית בירושלים ומונה לדיין בבית דינו של הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר. משנת ה'תרמ"ט (1889) היה מ"שבעה טובי העיר" של שכונת הבוכרים. הוא נטל חלק בתחיית הלשון העברית: יחד עם רבי חיים הירשנזון ייסד את אגודת "שפה ברורה", והיה חבר ועד הלשון הראשון. בשנת ה'תרס"ו (1906) נבחר לרב הספרדי של ירושלים ולראשון לציון, אך מינויו עורר התנגדות, ולאחר כשנה ויתר על התפקיד כדי שלא להרבות מחלוקת. בשנת ה'תרס"ז (1907) נבחר לרבה הראשי של סלוניקי במקום רבי יעקב קובו, ושימש בתפקיד עד שנת ה'תרע"ט (1919), אז שב לארץ ישראל. בשנת ה'תרפ"א (1921), עם הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל, נבחר לראשון לציון ולרב הראשי הספרדי. כיהן לצד רבי אברהם יצחק הכהן קוק, ואחריו לצד רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג. עמד בראש בית הדין הרבני הגדול לערעורים ומועצת הרבנות הראשית, ולא נטל שכר על תפקידו. כתב חידושים על השולחן ערוך, בעיקר על חלקי אבן העזר וחושן משפט, אך רובם, יחד עם רוב ספרייתו, אבדו בשריפה הגדולה בסלוניקי בשנת ה'תרע"ז (1917). בנו נפטר בילדותו. את בתו לונה השיא לתלמידו רבי רפאל יהושע עזריאל, שגדל בביתו. בין תלמידיו היה גם רבי דניאל ציון. נפטר בליל שבת, ט' בסיון ה'תרצ"ט (1939), בירושלים, ונקבר בחלקה הספרדית בהר הזיתים. במקומו נבחר לראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל.