רבי ישראל יעקב חאגיז זי"ע

תולדות חייו

רבי ישראל יעקב חאגיז נולד בכ"ו בשבט ה'ש"פ (1620) בפאס שבמרוקו. אביו, רבי שמואל חאגיז, היה מחכמי קהילת המגורשים בעיר, ואמו הייתה מרת שרה. בגיל 13 נתייתם מאביו. את גילו קבע בעצמו כשכתב שבשנת ה'תל"ב היה בן 52. בצעירותו עבר לאיטליה ועסק שם בהדפסת ספרים. ישב בוורונה, ובשנים 1652-1655 בליוורנו. באיטליה נשא לאישה את בת רבי דוד קריאל, שבכתביו כינה אותו "מורי". בליוורנו שכנע את האחים וגה, מעשירי הקהילה, לממן הקמת בית מדרש גדול בירושלים. בשנת ה'תי"ח (1658) עלה לירושלים וייסד בה את ישיבת בית יעקב, שנקראה גם ישיבת וגה, ועמד בראשה. בישיבה הנהיג סדרי לימוד חדשים והכשיר דיינים, שנשלחו אחר כך לקהילות ישראל בתפוצות. תלמידיה כונו "ישיבת ההסגר", משום שכמעט לא יצאו מתחומה. לפי המסופר נמנו בה 87 חכמים, ובהם רבי חיים אבולעפיה, רבי משה בן חביב (חתנו), רבי יעקב מולכו, רבי יצחק בוטון ורבי חזקיה די סילוה בעל "פרי חדש". הוא גם נסע לערי טורקיה כדי לעודד חכמים לעלות ולהשתקע בירושלים, והשיב לשאלות הלכה שהגיעו אליו מקהילות רבות. אשתו הראשונה נפטרה לאחר עלייתם לירושלים, ובזיווג שני נשא את בת רבי משה גלנטי, ראש רבני ירושלים. מנישואים אלה נולד בנו, רבי משה חאגיז. בשנת ה'תכ"ה (1665) שב שבתי צבי לירושלים והכריז על עצמו כמשיח. רבי יעקב חאגיז עמד אז בראש רבני העיר שיצאו נגדו, הם הטילו עליו חרם חמור, ושבתי צבי נאלץ לעזוב את ירושלים. גם לאחר מכן הוסיף להילחם בשבתאות עד יום מותו, ובנו רבי משה המשיך את המאבק אחריו. חיבורו הידוע ביותר הוא שו"ת הלכות קטנות. ועוד חיבר את "עץ חיים", פירוש על ששת סדרי המשנה, "זכרון לבני ישראל", שנדפס בסוף ספר "לקח הקמח הלבן" של בנו, "אורח מישור", "שפת אמת", "פתיל תכלת" על האזהרות של רבי שלמה אבן גבירול, "תחלת חכמה" על ספר כריתות של רבי שמשון מקינון ו"קרבן מנחה". רבים מחיבוריו נותרו בכתב יד. בשנת ה'תל"ג (1673) נסע לקושטא, ושם נפטר בשנת ה'תל"ד (1674), בן כ-54. יום פטירתו אינו ידוע, ויום הזיכרון שלו נקבע לז' באדר. אחרי פטירתו עבר ניהול בית המדרש לחותנו, רבי משה גלנטי.