רבי יחיאל מפריס

תולדות חייו

רבי יחיאל ב"ר יוסף נולד בסוף המאה ה-12 בעיר מו (Meaux) שבממלכת צרפת. הוא היה בנו הבכור של רבי יוסף הלוי, ממשפחת לויים. בספרות התורנית הוא מכונה גם "רבינו יחיאל מפאריש", "יחיאל החסיד" ו"יחיאל הזקן", ובמקורות צרפתיים בני זמנו - Sire Vives. בצעירותו למד בפריז אצל רבי יהודה שירליאון, שייסד את הישיבה "מדרש הגדול דפריש" ועמד בראשה. אחרי פטירת רבו, בערך בשנת ה'תתקפ"ה (1225), נעשה רבי יחיאל ראש הישיבה, וכיהן בתפקיד יותר משלושים שנה. לפי המסורת למדו בישיבה כשלוש מאות תלמידים. בין תלמידיו היו המהר"ם מרוטנבורג, רבנו פרץ ורבי יצחק מקורביל בעל "ספר מצוות קטן" (הסמ"ק). אחד מתלמידיו לשעבר היה ניקולס דונין, שכפר בתורה שבעל פה, ולכן הוחרם על ידי רבי יחיאל. דונין המיר את דתו והגיש לאפיפיור כתב אישום נגד התלמוד. בעקבות זאת נערך בשנת ה'ת"א (1240) ויכוח פומבי בחצר המלך לואי התשיעי בפריז, ורבי יחיאל עמד בראש המשלחת היהודית, לצד רבי משה מקוצי (הסמ"ג) ורבנים נוספים. רבי יחיאל טען שהדברים שנאמרו בתלמוד על הגויים כוונו לעובדי עבודה זרה של זמנם. אף על פי כן הוכרע הוויכוח לרעת היהודים, ובשנת ה'ב' (1242) לערך נשרפו בפריז כרכים רבים של התלמוד. רבי יחיאל המשיך ללמד בישיבתו גם אחרי השריפה. מחיבוריו שרדו מעט: תשובות אחדות, תוספות לכמה מסכתות ופירושים על המקרא שהובאו בפירושי בעלי התוספות על התורה. ספר הלכה שחיבר אבד, ופירוש של אחד מתלמידיו על מסכת מועד קטן, המבוסס על תורתו, נדפס בירושלים בשנת ה'תרצ"ז (1937). בסביבות שנת ה'כ' (1260) יצא רבי יחיאל לעלות לארץ ישראל עם בנו רבי יוסף. לפי חוקרים רבים הגיע לארץ ונפטר בה, אך יש הסבורים שהעלייה לא יצאה לפועל. גם תאריך פטירתו אינו ודאי. לפי המקורות נפטר בי"ב בניסן, בשנת ה'כ' (1260) או בשנת ה'כ"ד (1264). לפי רבי אברהם משה לונץ נפטר בחיפה, ובה מתחם קברים המיוחס לו. לפי פרופסור שמחה עמנואל נפטר בצרפת, ובפריז נמצא שבר מצבה שאולי היה שלו. לפי דעה נוספת נפטר ביוון, בדרכו לארץ ישראל.