רבי יואל טייטלבוים זי"ע - יואליש מסאטמר

תולדות חייו

נולד ביום י"ז בטבת ה'תרמ"ז (1887) בסיגט שבמחוז מרמורש, אז בממלכת הונגריה. אביו היה רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט בעל "קדושת יום טוב", נכדו של רבי משה טייטלבוים בעל "ישמח משה". אמו חנה הייתה בתו של רבי יואל אשכנזי מזלוטשוב. עוד לפני נישואיו קיבל סמיכה משמונה רבנים, ובהם רבי משה גרינוולד. בשנת ה'תרס"ד (1904) נשא את חוה, בתו של רבי אברהם חיים הורוביץ מפלאנטש, ונולדו להם שלוש בנות. כולן נפטרו בחייו ולא הותירו צאצאים. אחרי פטירת חוה בשנת ה'תרצ"ו (1936) נשא את אלטא פייגא, בתו של רבי אביגדור שפירא, ולא נולדו להם ילדים. אחרי פטירת אביו בשנת ה'תרס"ד (1904) נעשה אחיו הבכור, רבי חיים צבי, לאדמו"ר בסיגט. רבי יואל עבר לסאטמר בשנת ה'תרס"ה (1905), ושם התקבצו סביבו חסידים. בשנת ה'תרע"א (1911), אחרי מאבק על הבחירה, נתמנה לרב אורשיווא. בימי מלחמת העולם הראשונה ישב בסאטמר, ובשנת ה'תרפ"ב (1922) חזר לאורשיווא. בשנת ה'תרפ"ו (1926) נתמנה לאב"ד קרולי. בשנת ה'תרצ"ד (1934), אחרי שנים של מחלוקות, נבחר לרב העיר סאטמר ועבר אליה. בסאטמר הקים ישיבה גדולה, הגדולה שבעיר. בשנת ה'תש"ד (1944), אחרי כיבוש הונגריה בידי הגרמנים והקמת הגטו בסאטמר, הסתירוהו חסידיו. משם הגיע לבודפשט והצטרף לרכבת קסטנר, שעצרה במחנה ברגן-בלזן. בסוף אותה שנה שוחרר והגיע לשווייץ. בשנת ה'תש"ה (1945) עלה לארץ ישראל, ובשנת ה'תש"ו (1946) נסע לניו יורק לצורכי גיוס כספים והשתקע בה. בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין ייסד את קהילת סאטמר, ובה הקים מוסדות תורה וחסד ענפים. מקהילה זו צמחה אחת החסידויות הגדולות בעולם, והוא נודע בפזרנותו הרבה לצדקה. בשנת ה'תשי"א (1951) נבחר לנשיא העדה החרדית בירושלים. אחרי פטירת רבי זליג ראובן בנגיס בשנת ה'תשי"ג (1953) נתמנה לגאב"ד העדה, וכיהן בתפקיד עד פטירתו. היה גם המנהיג הרוחני של נטורי קרתא. במשנתו הציבורית היה מראשי המתנגדים לציונות ולמדינת ישראל, וחלק גם על דרכן של תנועת המזרחי ושל אגודת ישראל. את שיטתו פרש בספרו "ויואל משה" (ה'תשי"ט, 1959). יסוד הספר הוא מאמר שלוש השבועות, ובו טען שלשבועות יש תוקף הלכתי ולא רק תוקף של אגדה. בספר גם מאמרים על יישוב ארץ ישראל ועל לשון הקודש. אחרי מלחמת ששת הימים כתב את "על הגאולה ועל התמורה". דרשותיו, תשובותיו ומכתביו נדפסו בסדרת "דברי יואל", הכוללת שו"ת, דרשות על התורה ועל המועדים ואגרות. בשנת ה'תשכ"ח (1968) לקה בשבץ, ופעילותו הציבורית הצטמצמה. נפטר ביום כ"ו באב ה'תשל"ט (1979) בניו יורק, ונקבר בבית העלמין של סאטמר בקריית יואל שבמונרו, ניו יורק. אחריו עמד בראש החסידות אחיינו, רבי משה טייטלבוים.