רבי נחמן זי"ע - מברסלב

תולדות חייו

נולד בא' בניסן ה'תקל"ב (1772) במז'יבוז' שבפודוליה (אוקראינה), העיר שבה פעל הבעל שם טוב ושבה נקבר. אביו, רבי שמחה, היה בנו של רבי נחמן מהורודנקא, מחבורת הבעל שם טוב, ואמו פייגא הייתה בתה של אדל בת הבעל שם טוב. בצעירותו נהג בסיגופים ובתעניות, ובימיו נודע כנין הבעל שם טוב. לא היה לו רב מובהק, ואת רוב תורתו למד בעצמו. הוא הושפע מגדולי החסידות שבאו לבקר בקבר הבעל שם טוב במז'יבוז', ובעיקר מדודיו, רבי משה חיים אפרים מסדילקוב בעל "דגל מחנה אפרים" ורבי ברוך ממז'יבוז'. רבי ברוך היה הראשון שהכיר בו כראוי להנהיג חסידים, ולימים סייע לו להתקבל כאדמו"ר בברסלב. בדבריו הביא גם שיחות של סבו, רבי נחמן מהורודנקא. בגיל שלוש עשרה נשא את סשיא, בתו של רבי אפרים, ועבר להתגורר בבית חותנו באוסיאטין, סמוך לסמילה. לאחר מות חותנתו בשנת ה'תק"ן (1790) עבר למדבדיבקה, ושם התקבצו סביבו חסידים ראשונים. בשנים ה'תקנ"ח-ה'תקנ"ט (1798-1799) נסע לארץ ישראל. הוא הגיע לחיפה בראש השנה ה'תקנ"ט, ביקר בטבריה, בצפת ובמירון, ונקלע למצור על עכו בזמן מסע נפוליאון. לאחר חתונת בתו הבכורה אדל באלול ה'תק"ס (1800) עבר לזלאטיפולי, ושם פרצה מחלוקת בינו ובין רבי אריה לייב משפולה (הסבא משפולה). בתוך כשנתיים עבר לברסלב, שבה ישב כשמונה שנים ושעל שמה נקראה חסידותו. שם הצטרף אליו תלמידו הגדול, רבי נתן מנמירוב, שנודע לימים כרבי נתן מברסלב. במרכז שיטתו עמדה ההתבודדות: שיחה חופשית ואישית עם הבורא במקום מבודד, בכל יום. הוא אמר שבאמצעותה אפשר להגיע לכל המדרגות, ולכן אסר על חסידיו להתענות מעבר לתעניות הקבועות. עוד הדגיש את השמחה, את האמונה הפשוטה ואת ההתרחקות מחקירות פילוסופיות, וראה בצדיק את האמצעי בין האדם לבוראו. הוא נודע במאמרו "אין ייאוש בעולם כלל". תורותיו נאספו בספר ליקוטי מוהר"ן, ורובן נכתבו ונערכו בידי רבי נתן. עוד חיבר את ספר המידות, וסיפוריו, שנהג לספר לפני מקורביו, נדפסו לאחר פטירתו בספורי מעשיות. הוא גם קבע את עשרת מזמורי התהלים של התיקון הכללי. בין תלמידיו נמנו גם רבי נפתלי מנמירוב ורבי אברהם מפטרבורג. בשנת ה'תקס"ז (1807) נפטרה אשתו הראשונה, והוא נשא אישה נוספת ששמה אינו ידוע. לו ולסשיא נולדו אדל, שרה, מרים, חיה, פייגא, שלמה אפרים ויעקב, וחלקם נפטרו בילדותם. בה' באייר ה'תק"ע (1810) עבר לאומן, ושם נפטר ממחלת השחפת בי"ח בתשרי ה'תקע"א (1810), בן שלושים ושמונה. הוא נקבר בבית העלמין הישן באומן. מאחר שלא מינה ממשיך, נמשכה חסידות ברסלב בלי שושלת אדמו"רים, בהנהגת תלמידיו ותלמידי תלמידיו. קברו הפך למקום עלייה לרגל, ורבבות נוסעים אליו בראש השנה, על פי הוראתו.