רבי חיים חורי זי"ע

תולדות חייו

נולד בתשרי ה'תרמ"ה (1884/1885) בחארה הסגירה, הרובע היהודי הקטן שבאי ג'רבה (תוניסיה). הוריו היו אברהם זקן ומבירכה, והוא היה בנם היחיד. בצעירותו למד תורה אצל רבי משה זקן מאזוז ואצל רבי פראג'י עלוש, ובמקביל ללימודיו עבד בבית דפוס. עבודה זו קשרה אותו לעולם הדפוס והפצת הספרים, ובהמשך ימיו עסק בכך רבות. בשנת ה'תרס"ג (1903), בגיל 18, הוסמך לרבנות ונשלח לקהילת גאבס שבדרום תוניסיה, ושם שימש מלמד ושליח ציבור. לאחר מכן חזר לג'רבה וכיהן שם כרב וכדיין לצד רבי מכלוף עידאן. בשנת ה'תרפ"ז (1926) נקרא לשוב לגאבס ולכהן בה כרב ואב"ד, במקומו של רבי יצחק חי בוכובזה שעזב את התפקיד. בגאבס ייסד את ישיבת "תורה וחיים" ומוסדות צדקה, והקים קופה קהילתית למימון הדפסת ספרים. הוא עסק גם בחינוך, הדפיס והפיץ ספרי קודש ותרגם חלק מהם לערבית-יהודית, ובהם ספר "ציפורן שמיר" להחיד"א. היה שותף לאגודת "עטרת ציון", שהכינה את חבריה לעלייה לארץ ישראל באמצעות לימוד השפה העברית והכשרה חקלאית. בימי מלחמת העולם השנייה עמד בראש קהילתו בתקופת השלטון הנאצי בתוניסיה. בין חיבוריו: "דרך חיים" על התורה והש"ס, "חסד ואמת" ובו דרשות ופירושים, "נפלאות גדולות", ו"מצא חיים" ובו דרשות, חידושי ש"ס ותשובות. בין תלמידיו היו רבי מאיר יונה, רבי משה מימון ורבי שמעון חיררי. תלמידו רבי שמעון מימון ירש את מקומו כרב ודיין בגאבס. בשנת ה'תשט"ו (1954), בהיותו כבן 70, עלה לארץ ישראל. תחילה גר זמן קצר בבני ברק אצל בנו, ואחר כך השתקע בבאר שבע. נפטר שם בכ"ה באייר ה'תשי"ז (1957), כבן 72, ונקבר בבית העלמין הישן בבאר שבע. על קברו נבנה אוהל, ורבים פוקדים אותו, במיוחד ביום ההילולא. בנו, רבי ינון חורי, פעל להנצחת זכרו. בשנת ה'תשמ"א (1981) נוסדה בבאר שבע ישיבה על שמו, ורחובות בכמה ערים נקראו על שמו.