
דואג - דואג האדומי
דויג
אביר הרועים של שאול המלך, שהלשין על כהני נוב והרגם; מנוי בין ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא.
תמצית ביוגרפית
דואג האדומי היה "אביר הרועים" של שאול המלך, כלומר הממונה על רועי הצאן של המלכות. מוצאו כנראה מאדום. כשהיה בנוב, "נעצר לפני ה'", ראה את אחימלך הכהן נותן לדוד לחם הקודש ואת חרב גלית. אחר כך הלשין על כך לפני שאול, ובעקבות זאת גזר שאול מוות על אחימלך ועל בית אביו. עבדי שאול סירבו לפגוע בכהני ה', ודואג הרג בעצמו שמונים וחמישה כהנים והכה את נוב עיר הכהנים לפי חרב. על מעשה זה אמר דוד את מזמור נ"ב בתהילים. חז"ל תיארו אותו כגדול בתורה, ש"היה מאדים פני הכל בהלכה", אבל גם כמי שקינא בדוד ושנא אותו. לפי המשנה בסנהדרין הוא אחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא.
תולדות חייו
דואג האדומי, ששמו נכתב גם "דויג", הוא דמות מקראית המופיעה בספר שמואל א' (פרקים כא-כב) ובכותרת מזמור נ"ב בתהילים. לפי שמו מוצאו כנראה מאדום. יוסף בן מתתיהו כינה אותו "דואג הסורי", כנראה בעקבות נוסח "ארמי" במקום "אדמי" בתרגום השבעים. במקרא הוא מתואר כ"אביר הרועים אשר לשאול", כלומר הממונה על רועי המלכות. רש"י פירש את התואר במובן של אב בית דין. כשברח דוד מפני שאול הגיע לנוב, עיר הכהנים. אחימלך הכהן נתן לו לחם הקודש ואת חרב גלית. דואג היה שם באותה שעה, "נעצר לפני ה'". לימים, כשקבל שאול לפני עבדיו שאין מי שיגלה את אזנו על דוד, סיפר דואג מה שראה בנוב. בדבריו הבליט את מה שהיה לרעת אחימלך: כינה את דוד "בן ישי" וחזר על הביטוי "נתן לו". שאול גזר מוות על אחימלך ועל כל בית אביו. הרצים סירבו לשלוח יד בכהני ה', ושאול ציווה על דואג, וזה הרג שמונים וחמישה איש נושאי אפוד בד. הוא הכה גם את נוב עיר הכהנים לפי חרב, מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, ועד שור וחמור ושה. רק אביתר בן אחימלך נמלט אל דוד. על מעשה זה אמר דוד את מזמור נ"ב: "מה תתהלל ברעה הגבור". בספרות חז"ל רבו הדרשות על דואג, ורובן מחמירות עמו. מצד אחד תיארוהו כגדול בתורה, ואת הכינוי "אדומי" דרשו על שם שהיה "מאדים פני הכל בהלכה". מצד שני תיארוהו כמי שקינא בדוד, שנא אותו ופעל להכפיש את שמו. לפי הגמרא (סנהדרין צ"ג ע"ב) הוא שהציע לשאול את דוד כמנגן, ולפי הגמרא ביבמות (ע"ו ע"ב) ערער על ייחוסו של דוד בטענה שהוא מצאצאי רות המואביה. בירושלמי (סנהדרין פרק י) מסופר שדואג שמע את דברי ההלכה שאמר דוד בעניין לחם הפנים, והלך ויעץ לשאול להרוג את נוב עיר הכהנים. במדרש תהילים הובאו כמה טעמים לכינוי "אדומי": על שם עירו, על שקינא בדוד האדמוני, ועל שהתיר את דמם של כהני נוב ושל דוד. בגמרא בסנהדרין (ק"ו ע"ב) דרשו את שמו: בתחילה היה הקב"ה "דואג" שמא יצא לתרבות רעה, ולבסוף אמר "ווי שיצא זה". בפסיקתא דרב כהנא מובא בשם רבי יצחק שדואג הוא שבישר לדוד על מות שאול, אבל רש"י תמה על דרשה זו. המשנה בסנהדרין (פרק י, משנה ב) מונה את דואג בין ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא: בלעם, דואג, אחיתופל וגחזי. דמותו נעשתה בספרות התורנית סמל לחטא לשון הרע ולמי שתורתו "מן השפה ולחוץ".