
קשרים
- אביו
- שאול
- אמו
- תמר
- בני/בנות זוג
- פרלה
- ילדיו
- תמרמירהעמיאל נבון
- רבותיו
- רבי אברהם יפרחרבי יעקב דהאןרבי אברהם אביטבול
מקומות בהם פעל
תמצית ביוגרפית
נולד בשנת ה'תר"פ (1920) במרקש (מרוקו) לאביו שאול, ושמו מלידה היה מימון פחימה. בילדותו למד תורה אצל רבי אברהם יפרח, ואחר כך בישיבותיהם של רבי יעקב דהאן ורבי אברהם אביטבול במרקש, והוסמך לרבנות. היה מראשי הפעילות הציונית במרוקו ופעל בעליה ב'. אחרי מלחמת העולם השנייה למד פילוסופיה ותיאולוגיה באוניברסיטת סורבון בפריז. בשנת ה'תש"ח (1948) עלה לארץ ישראל ולחם בפלמ"ח, ואחר כך היה קצין הדת של חטיבת הנגב. מאז כיהן כרב פיקוד הדרום ורב פיקוד הצפון, ובשנת ה'תשל"א (1971) מונה לסגן הרב הצבאי הראשי. בשנים ה'תשל"ז-ה'תש"ס (1977-2000) היה הרב הצבאי הראשי השלישי של צה"ל. הוא לא חיבר ספרים, אבל פרסם מאמרים הלכתיים על זיהוי חללים ועל מניעת עגינות במלחמה. נפטר בכט סיון ה'תשס"ו (2006) בביתו ביבנה, ונקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
תולדות חייו
נולד בשנת ה'תר"פ (1920) במרקש (מרוקו), ושמו מלידה היה מימון פחימה. הוריו היו שאול ותמר. בילדותו למד תורה אצל רבי אברהם יפרח. אחר כך המשיך בישיבותיהם של רבי יעקב דהאן ורבי אברהם אביטבול במרקש, ושם נודע כתלמיד מחונן וחריף. הוא הוסמך לרבנות לאחר שלמד את כל הש"ס, ונחשב בקי בו. כבר בצעירותו היה מראשי הפעילות הציונית במרוקו. הוא היה ממייסדי סניף "ברית חלוצים דתיים" שם ועסק בחינוך ציוני. כמו כן השתתף בהעלאת יהודים לארץ ישראל במסגרת המוסד לעליה ב' של ההגנה. אחרי מלחמת העולם השנייה נשלח מטעם התנועה הציונית לצרפת. שם סיים לימודי פילוסופיה ותיאולוגיה באוניברסיטת סורבון בפריז, והתמחה בכיתות האסלאם. בשנת ה'תש"ח (1948), בגיל 28, עלה לארץ ישראל והתגייס לפלמ"ח כמתנדב מחו"ל. הוא לחם במחלקת הקומנדו הצרפתי של חטיבת הנגב והשתתף בכיבוש באר שבע במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה מונה לקצין הדת של החטיבה. בשנת ה'תשי"א (1951) מונה לקצין הדת של פיקוד הדרום ואחר כך לרב הפיקוד. מאוחר יותר היה רב פיקוד הצפון, ובתפקיד זה שירת במלחמת ששת הימים. בשנת ה'תשכ"ה (1965) ישב בבית דין צבאי שבראשו עמד רבי שלמה גורן. בשנת ה'תשל"א (1971) מונה לסגנו של הרב הצבאי הראשי רבי מרדכי פירון. אחרי מלחמת יום הכיפורים ישב בבית הדין המיוחד שבראשו עמד רבי עובדיה יוסף. בית הדין עסק בהתרת כ-950 נשים שבעליהן נפלו במלחמה ונותרו עגונות. בשנת ה'תשל"ז (1977) מונה לרב הצבאי הראשי השלישי של צה"ל וכיהן בתפקיד 23 שנה, עד ה'תש"ס (2000). את מקומו מילא רבי ישראל וייס. בשנת ה'תשל"ח (1978) הוסמך לדיינות מטעם הרבנות הראשית. בתקופת כהונתו הקים את קורס הרבנים הצבאיים. כמו כן פעל לביסוס מעמדו של הרב הצבאי כפוסק הלכה, ולא רק כמי שמספק שירותי דת. רוב ימיו עסק בעשייה מעשית ולא השאיר אחריו ספרים. עם זאת פרסם מאמרים הלכתיים, בהם "מניעת עגינות במלחמה" (בכתב העת נועם) ו"פינוי חללים בשבת" (בתחומין). במאמרו "טביעת אצבעות כסימן מובהק לקביעת מות בפסיקה הרבנית" ביסס את זיהוי החללים על טביעות אצבעות. בעקבות פסיקותיו בתחום זה גבר בצה"ל השימוש באמצעים טכנולוגיים לזיהוי חללים. נוסף על כך פרסם מאמרים הגותיים בכתב העת אורחות. נפטר בשנתו בכט סיון ה'תשס"ו (2006), בביתו ביבנה, בן 86. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. השאיר אחריו את אשתו פרלה ושלושה ילדים: תמר, מירה ועמיאל.