רבי בן ציון אלקלעי זי"ע

תולדות חייו

רבי בן ציון אלקלעי נולד בשנת ה'תרי"ח (1858) ברבאט שבמרוקו, לאביו רבי משה ולאמו רחל. המשפחה נמנתה על צאצאי רבי מאיר אלקלעי. אביו, יליד ניש (סרביה), ישב תחילה בארץ ישראל ולאחר מכן השתקע ברבאט. בגיל שמונה חלה באבעבועות ואיבד את מאור עיניו, ומאז למד תורה מפי אביו בעל פה. בצעירותו עלה עם משפחתו לארץ ישראל והם השתקעו בטבריה. שם המשיך ללמוד בישיבות העיר אצל חכמיה, והוסמך להוראה בידי רבי יעקב שאול אלישר ורבי יצחק אבולעפיה. בשנת ה'תרמ"ח (1888) יצא בשליחות קהילת טבריה למרוקו, ובשנים שלאחר מכן יצא לשליחויות נוספות בתוניסיה, באלג'יריה, בלוב ובמצרים. בשליחויות המאוחרות ליווה אותו בנו אהרון מנצור. כמו כן שימש שליח של הקהילה הספרדית בחיפה. בשנת ה'תרס"ב (1902) מינהו רבי חיים חזקיהו מדיני בעל "שדי חמד", רבה של חברון, למורה צדק בעיר. לאחר כשלוש שנים, סמוך לפטירת רבי חיים חזקיהו מדיני, עבר לירושלים. בשנת ה'תרע"ב (1912) יצא לשליחותו האחרונה, לאלג'יריה, בשליחות ישיבת המקובלים בית אל. בהיותו עיוור הכתיב את חיבוריו, ומקצתם נדפסו. בין חיבוריו: "חמדת ירושלים" על קדושת ירושלים ועל הגאולה, ובו גם תיקון חצות (ה'תרס"ט, 1909); "הלכה רווחת" על שו"ת הלכות קטנות; "כסאות למשפט"; "עשיר ורש"; "קריה נאמנה" ו"שער ציון". כמו כן חיבר קונטרס בעניין תקנת עגונות, שנדפס באלג'יר. חיבורים אחרים שלו נותרו בכתב יד. בדבריו על חובת העלייה לארץ ישראל ועל יישובה נמנה בידי חוקרים על מבשרי הציונות, וסופר אחד אף ראה בו חלוץ של הציונות המדינית. נפטר בכ' באב ה'תרע"ג (23 באוגוסט 1913) בירושלים, ונקבר בבית העלמין שבהר הזיתים.