
קשרים
- אביו
- יעקב
- ילדיו
- מרדכי סלומון
מקומות בהם פעל
תמצית ביוגרפית
נולד בשנת ה'תקמ"ו (1786) בקיידאן (ליטא), לאביו רבי יעקב. בילדותו למד תורה אצל אחד מתלמידי הגר"א. בשנת ה'תקע"א (1811) עלה לארץ ישראל עם אשתו ושלושת ילדיו במסגרת עליית תלמידי הגר"א. תחילה התיישב בעכו ואחר כך בצפת, ושם עבד כצורף. בשנת ה'תקע"ו (1816) עלה לירושלים עם קבוצתו של רבי מנחם מענדל משקלוב, ונמנה עם מייסדי קהילת הפרושים בעיר. יצא כשד"ר לארצות חוץ לארץ. בשנת ה'תקצ"ו (1836) השיג פירמאן ממחמד עלי, שהתיר לבנות מחדש את חצר החורבה של רבי יהודה החסיד, ופעל לבניין בית המדרש מנחם ציון. הותקף בירושלים ונפצע בראשו, ונפטר כעבור כעשרה חודשים, בי"ט באלול ה'תרי"א (1851). נקבר בהר הזיתים. מצאצאיו נכדו רבי יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה.
תולדות חייו
נולד בשנת ה'תקמ"ו (1786) בקיידאן שבליטא, לאביו רבי יעקב. יש חוקרים שמשערים ששם המשפחה צורף עבר אליו מאבותיו ושהוא נכדו של המקובל רבי השיל צורף, אך זו השערה בלבד. בילדותו למד תורה אצל אחד מתלמידי הגר"א, וממנו קיבל את השאיפה לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. באייר ה'תקע"א (1811) יצא עם אשתו ושלושת ילדיו לארץ ישראל במסגרת עליית תלמידי הגר"א, והגיע אליה בהושענא רבה ה'תקע"ב. תחילה ישב כמה חודשים בעכו, ואחר כך עבר לצפת. שם פתח חנות של צורפות, אימץ את הלבוש הספרדי המקומי ולמד ערבית. בשנת ה'תקע"ו (1816) עלה לירושלים עם קבוצה בראשות רבי מנחם מענדל משקלוב. באותה עת הייתה העיר סגורה בפני עולים אשכנזים, ולכן נכנסו אליה בני המשפחה כשהם מחופשים לספרדים. בירושלים המשיך לעבוד כצורף, ומכאן נקרא שמו "צורף". יצא כשד"ר לארצות חוץ לארץ כדי לאסוף כספים לקהילות ירושלים. באיטליה חשדו בו תחילה ראשי הקהילות שהוא מתחזה, אך כשהתבררה זהותו ביקשו את סליחתו, ושמו נודע בקהילות איטליה. בליוורנו קיבל מכתבים מרבי ישראל משקלוב בשליחות קהילת הפרושים. היה בקשרים קרובים עם רבי יהודה ביבאס, ופעל למנותו לרב הראשי של הספרדים באמסטרדם, אך הדבר לא עלה בידו. הוא יזם את התוכנית לחדש את חצר "החורבה של רבי יהודה החסיד" ולהפוך אותה למרכז של הקהילה היהודית. בשנת ה'תקצ"ו (1836) השיג פירמאן ממחמד עלי, שליט מצרים וארץ ישראל. הפירמאן התיר לקהילה האשכנזית לבנות מחדש את החצר, ואסר לגבות ממנה את חובות אבותיה. הוא פעל בבניין החצר ובהקמת בית המדרש מנחם ציון. פעילותו לבניין החורבה והפסקת התשלומים לנכבדים המקומיים עוררו עליו התנגדות בקרב ערביי העיר. תחילה ירה בו אחד התוקפים והחטיא. בהתקפה נוספת, בדרכו לתפילה בבית המדרש מנחם ציון, נפצע בראשו. מאז סבל מאובדן זיכרון ומשיתוק, ונפטר כעבור כעשרה חודשים, בי"ט באלול ה'תרי"א (1851), בגיל כ-65. חברה קדישא הספרדית סירבה תחילה לקברו עד שישולמו חובותיו מימי שליחותו. לאחר שרבי שמואל סלנט פנה לרב הראשי הספרדי, נקבר בהר הזיתים, ליד יד זכריה. בשנת ה'תש"ע (2010) הוצבו שם מצבות זיכרון לו ולאשתו. בנו רבי מרדכי סלומון היה מחלוצי ההתיישבות החקלאית, ונכדו רבי יואל משה סלומון היה ממייסדי פתח תקווה. לפי ההערכות מונים צאצאיו כעשרים אלף איש. דבריו ומכתביו כונסו בספרים "מנחם ציון" ו"נחלת אבות".