מ

רבי מנחם - בנן של קדושים

איש קודש הקדשים · ורדימוס

תנאים

תנא מהדור החמישי שכונה "בנן של קדושים", משום שנמנע מלהביט בצורות שעל המטבעות.

קשרים

אביו
סימאי
תלמידיו
רבי יוחנן דקציוןרבי תנחום בר עילאי

תמצית ביוגרפית

תנא מהדור החמישי, ויש הסוברים שהיה מאמוראי ארץ ישראל הראשונים. למד בבית מדרשו של אביו רבי סימאי, אמר הלכות בשמו והסביר את הלכותיו לתלמידי אביו. בתלמוד הבבלי כונה "בנן של קדושים", ובתלמוד הירושלמי "נחום איש קודש הקדשים", משום שמימיו לא הביט בצורה שעל מטבע. לאחר פטירתו הוחלקו או כוסו הצורות שבביתו. יש שזיהו אותו עם ורדימוס, הוא רבי מנחם ברבי יוסי בן חלפתא. הלכותיו אינן שכיחות בתלמוד, ונמסרו בעיקר על ידי תלמידיו רבי יוחנן דקציון ורבי תנחום בר עילאי. רבי יוחנן העריכו מאוד, ואף הקל בדין מסוים משום שרבי מנחם הקל בו. במשנת רבי אליעזר נמסר משלו: המצווה דומה לנר המגן לשעה, והתורה דומה לאור המגן לעולם.

תולדות חייו

רבי מנחם בר סימאי נמנה בדרך כלל עם התנאים מהדור החמישי, והרשב"ם מונה אותו בין התנאים. אחרים סוברים, על סמך לשון הירושלמי וזמן תלמידיו, שהיה אמורא מהדור הראשון או השני של אמוראי ארץ ישראל. גם זהות אביו שנויה במחלוקת. לפי הגרסה המקובלת, אביו היה רבי סימאי. המפרש למסכת נדרים מזהה אותו עם ורדימוס, שנזכר בתלמוד כרבי מנחם בר רבי יוסי בן חלפתא. בעל "סדר הדורות" שיער שרש"י החליף בין רבי מנחם בר סימאי לרבי מנחם בן יוסי, ורבי אהרן היימן העיר שזו דעת המפרש ולא דעת רש"י. יש שפירשו את "סימאי" מלשון מטבע ולא כשם אביו, אך אחרים דחו זאת, משום שהנוסח הוא "רבי מנחם בר' סימאי". למד בבית מדרשו של אביו, אמר הלכות בשמו והסביר את הלכותיו לתלמידי אביו. התלמוד מזכיר את דאגתו לתלמידי אביו שלא באו לבית המדרש. בתלמוד הבבלי (פסחים ועבודה זרה) הוא מכונה "בנן של קדושים", ובתלמוד הירושלמי "נחום איש קודש הקדשים". הערוך גורס גם בירושלמי "רבי מנחם בר סימאי". הכינויים ניתנו לו משום שמימיו לא הביט בצורה שעל מטבע. לפי בעלי התוספות, ההסתכלות במטבע מותרת על פי ההלכה, אך הוא גדר את עצמו גם מלהביט בצורות שנעשו לנוי, כסייג לאיסור ההסתכלות בצורה שנעשתה לשם עבודה זרה. התוספות ביארו שכונה "בנן של קדושים" משום שאבותיו היו קדושים, ולכן תלו את קדושתו בהם. המרדכי ביאר שהכינוי הוא דרך כבוד, כמו שאומרים "צדיק בן צדיק". בספרי חסידות ומוסר פירשו שתאוות הממון היא מן החזקות שבתאוות, ומי שמתגבר עליה ראוי להיקרא קדוש. לפי הירושלמי, לאחר פטירתו הוחלקו או כוסו הצורות שבכותלי ביתו. הלכותיו אינן שכיחות בתלמוד, והן נמסרו בעיקר על ידי תלמידיו רבי יוחנן דקציון (ולגרסת ר"ש סירליאו: דקיסריון) ורבי תנחום בר עילאי. גדולי האמוראים העריכו אותו מאוד: רבי יוחנן הקל בדין מסוים משום שרבי מנחם הקל בו, והוכיח את מי שהחמירו יותר ממנו. אמרתו הידועה נמסרה במשנת רבי אליעזר: המצווה דומה לנר המגן לשעה, והתורה דומה לאור המגן לעולם. לשכר המצוות יש שיעור, ולשכר התורה אין שיעור.