
בר קמצא
יהודי ירושלמי בסוף ימי בית שני שגורש מסעודה בבושת פנים והלשין לקיסר, וסיפורו מובא בגמרא כסיבה לחורבן.
קשרים
- אביו
- קמצא
מקומות בהם פעל
תמצית ביוגרפית
יהודי ירושלמי בסוף ימי בית שני. סיפורו, מאגדות החורבן, מובא בתלמוד הבבלי (גיטין נה ע"ב-נו ע"א) בשם רבי יוחנן, וגם במדרש איכה רבה. לפי הסיפור, אדם עשיר בירושלים ערך סעודה ושלח את משרתו להזמין את חברו קמצא, אך המשרת טעה והזמין את בר קמצא, שבעל הסעודה שנא אותו. בעל הבית ביקש לגרשו. בר קמצא הציע לשלם על מה שיאכל, אחר כך על חצי הסעודה ולבסוף על כולה, אך בעל הבית סירב וגירש אותו לעיני החכמים שישבו שם ולא מחו. כדי לנקום הלשין בר קמצא לפני הקיסר שהיהודים מרדו בו. כדי להוכיח זאת הציע שהקיסר ישלח קרבן למקדש, ובדרך הטיל בעגל מום שפוסל אותו לפי ההלכה אך אינו מום בעיני הרומאים. רבי זכריה בן אבקולס מנע את הקרבת הקרבן ואת הריגת בר קמצא, ובעקבות זאת חרבה ירושלים. על כך נאמר: "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים". הסיפור נעשה סמל לשנאת חינם.