
קשרים
- אביו
- יששכר בר וייזל
- בני/בנות זוג
- שרה בת מנחם
- רבותיו
- שלמה זלמן הנארבי יהונתן אייבשיץ
מקומות בהם פעל
תמצית ביוגרפית
נולד בה' בטבת ה'תפ"ו (1725) בהמבורג, לאביו יששכר בר וייזל, סוחר ואיש עסקים. בילדותו בקופנהגן למד אצל המדקדק שלמה זלמן הנא, ובהשפעתו התעניין גם בהיסטוריה, בפילוסופיה ובמדעים. למד גם בישיבתו של רבי יהונתן אייבשיץ. בגיל 17 תרגם את ספר חכמת שלמה מן הספרים החיצוניים, והוסיף לו ביאור בשם "רוח חן". בשל עסקיו במסחר עבר לאמסטרדם, ומשם לברלין. חיבר את "גן נעול" בחקר הלשון, "יין לבנון" על מסכת אבות, "ספר המידות" ו"שירי תפארת". אף שעסק בהשכלה, היה שמרן יחסית למשכילים, וספריו מוזכרים בספרות האורתודוקסית, כגון בספר תפארת ישראל, אצל הרש"ש, רש"ר הירש והמלבי"ם. מאידך, רבנים רבים יצאו נגדו, בעיקר בעקבות קונטרסו "דברי שלום ואמת", ושללו את הלימוד בספריו. בשנת ה'תקס"ד (1804) שב להמבורג, ושם נפטר בשנת ה'תקס"ה (1805). נקבר בבית העלמין הספרדי באלטונה.
תולדות חייו
נפתלי הרץ וייזל נולד בה' בטבת ה'תפ"ו (1725) בהמבורג, לאביו יששכר בר בן יוסף חיים. שם המשפחה נגזר מהעיר וזל שבגרמניה, שממנה באה המשפחה. אביו היה סוחר שסיפק סחורות למלך דנמרק, ובשל כך עברה המשפחה לקופנהגן, ושם עברה עליו ילדותו. בשנת ה'תצ"ה (1735) שכר לו אביו מורה פרטי, המדקדק שלמה זלמן הנא. הוא קירב אותו לדקדוק הלשון העברית, וגם ללימודים כלליים. כמו כן למד תלמוד, הלכה ואגדה בישיבתו של רבי יהונתן אייבשיץ. כבר בצעירותו תרגם את ספר חכמת שלמה מן הספרים החיצוניים, ולימים הוציא אותו עם ביאור מורחב בשם "רוח חן" (1780). בשנות העשרים לחייו עבר לאמסטרדם, ושם עבד במסחר ובבנקאות. בשנים ה'תקכ"ה-ה'תקכ"ו (1765-1766) הדפיס שם את חיבורו "לבנון", שחלקו "גן נעול" עוסק בחקר שורש המילה "חכם" ונרדפותיה. בשנת ה'תקכ"ט (1769) שב לקופנהגן, ובשנת ה'תקל"ד (1774) עבר לברלין. שם התקרב לחוג של משה מנדלסון, וכתב את הביאור לספר ויקרא בסדרת הביאור לתורה ואת ההקדמה "מהלל רע". בשנת ה'תקל"ה (1775) הוציא את "יין לבנון", ביאור לשוני למסכת אבות, ובשנת ה'תקמ"ה (1785) את "ספר המידות" בענייני מוסר ונפש. בשנת ה'תקמ"ב (1782) פרסם את הקונטרס "דברי שלום ואמת". הוא תמך בו בכתב הסובלנות של הקיסר יוסף השני, וקרא לשלב לימודי חול בחינוך היהודי. הקונטרס עורר פולמוס גדול, ורבנים חשובים יצאו נגדו בחריפות, ובהם רבי יחזקאל לנדא בעל "נודע ביהודה" ורבי דוד טעבלי מליסא. בניגוד למשכילים רבים שבאו אחריו, נשאר שומר מצוות ושמרן יחסית, ולכן נזכרים חיבוריו בלשון ובפרשנות גם בספרות התורנית. בשנותיו המאוחרות עסק בעיקר בשירה. יצירתו הגדולה "שירי תפארת" היא פואמה על משה רבינו ויציאת מצרים. חלקה הראשון יצא לאור בשנת ה'תקמ"ט (1789), והחלק האחרון רק אחרי מותו. רבים רואים בו מאבות תנועת ההשכלה ומראשוני הספרות העברית החדשה. אשתו שרה בת מנחם נפטרה בשנת ה'תקמ"ג (1783). בשנת ה'תקס"ד (1804) שב להמבורג, ושם נפטר באדר ב' ה'תקס"ה (1805). נקבר בבית העלמין של הקהילה הספרדית באלטונה.
ספריו6
- גן נעול
- דברי שלום ואמת
- יין לבנון
- ספר המידות
- רוח חן
- שירי תפארת