רבי יצחק עראמה זי"ע - בעל העקידה

תולדות חייו

רבי יצחק בן משה עראמה נולד בספרד בשנת ה'ק"פ (1420) לערך. משפחתו ישבה בממלכת אראגון, ולכן מקובל להניח שנולד שם. אביו היה רבי משה עראמה בן רבי מאיר. אחיו יעקב היה תלמיד חכם, ובנו רבי מאיר עראמה כיהן ברבנות בשאלוניקי וחיבר פירושים על המקרא. בצעירותו למד עם אחיו בישיבתו של רבי יצחק קנפנטון בסמורה, שהייתה אז מרכז תורה חשוב בקסטיליה. אחר כך ייסד בסמורה ישיבה משלו ועמד בראשה. משם נקרא לשמש ברבנות ובדרשנות בטרגונה שבקטלוניה, שהייתה אז חלק מכתר אראגון, ובתקופה זו החל בכתיבת ספרו "עקידת יצחק". לבסוף התמנה לרב ולראש ישיבה בקלעת איוב (קלטיוד), ושם כיהן עד גירוש ספרד. בתקופה זו היה בקשר עם רבי יצחק אברבנאל. חיבורו העיקרי, "עקידת יצחק", הוא קובץ דרושים על התורה ועל חמש המגילות. הספר צמח מתוך הדרשות שנשא לפני הציבור, ואחר כך הרחיב אותן ועיבד אותן לספר. בדרשותיו שילב פילוסופיה, מדרשי חז"ל ודברי הזוהר, ובזכותו נודע בכינוי "בעל העקידה". הספר נדפס פעמים רבות והשפיע על הדרשנות והפרשנות בדורות שאחריו. חיבר גם את "חזות קשה", בענייני אמונה, תורה ופילוסופיה, ובו גם ויכוח עם הנצרות. כן חיבר את "יד אבשלום" על ספר משלי, לזכר חתנו רבי שלמה שנפטר זמן קצר אחרי חתונתו, ופירוש לחמש מגילות. ביחסו לפילוסופיה נקט דרך מורכבת. הוא העריך את הפילוסופיה כשהיא משמשת את התורה, אבל קבע שהתורה עומדת מעליה. הוא העריך את הרמב"ם, ובמקומות אחדים חלק עליו. בשאלות הנסים, הנבואה והבחירה החופשית נקט עמדה מתונה ושמרנית. בגירוש ספרד בשנת ה'רנ"ב (1492) יצא עם המגורשים לאיטליה והגיע לנאפולי. שם נפטר בשנת ה'רנ"ד (1494) לערך. תאריך פטירתו ונסיבותיה אינם ידועים בבירור. בנו רבי מאיר העלה על הכתב את הכתובת שנחקקה על מצבתו.