רבי יעקב זי"ע - הרופא

תולדות חייו

נולד לאביו רבי יוסף הרופא. שנת לידתו אינה ידועה בוודאות. לפי אתר החכם היומי נולד בשנת ה'תק"מ (1780) בפרס, אך יש שהעריכו שנולד רק לאחר שנת 1790. לפי מסורת המשפחה הגיע בילדותו עם אביו מפרס לבגדאד. הכינוי "הרופא" מלמד כנראה שהוא או אביו עסקו ברפואה. בבגדאד למד תורה אצל חכמי העיר. היה תלמידם המובהק של רבי משה חיים ושל רבי ראובן בן דוד נאווי, ולמד גם אצל רבי נסים בן צאלח. לקראת סוף שנות העשרים של המאה ה-19, בשנת ה'תקפ"ז (1827) לערך, התמנה לדיין בבית הדין של בגדאד, ושימש בו עד יום מותו. כיהן כדיין שני לצד כמה מראשי בית הדין, ובהם רבי אליהו עובדיה. היה מחשובי הפוסקים בעירו. בפולמוס על הרבנות הראשית בבגדאד תמך ברבי רפאל קצין, והמשיך לכהן בבית הדין גם לאחר שזה נכנס לתפקידו בשנת 1849. נודע כפייטן ובעל קול ערב, וכאיש ענו, רודף שלום ובעל צדקה וחסד. חיבר חיבורים רבים, ושלושה מהם נדפסו בחייו. "שיר חדש", פירוש על שיר השירים, נדפס בכלכותה בשנת ה'תר"ג (1843). "נאוה תהלה", דרושים על ספר תהלים, נדפס בירושלים בשנת ה'תר"ה (1845). "שמן הטוב", שיטה על מסכת ביצה, נדפס בקושטא בשנת ה'תר"ט (1849) בהקדמת רבי רפאל קצין. בכתב יד נשארו "חלק יעקב" - דרושים על התורה, "תולעת יעקב" - דרושים, שו"ת "שאל יעקב" וספר המנהגים על מנהגי בגדאד. חלק מתשובותיו ומנהגיו נדפסו בשנת ה'תשמ"א (1981) בספר "אהל יעקב". תלמידו המובהק היה רבי עבדאללה סומך, שישב לצדו בבית הדין. בספרו "חלק יעקב" כינה אותו "תלמידי הנבון והחכם". למד אצלו גם רבי משה בן שמעון, נכדו של רבי ששון מרדכי שנדוך. היו לו שני בנים ושתי בנות. בנו רבי יוסף נמנה עם חכמי בגדאד. בנו מאיר היגר להודו ונודע כבקי בהלכות שחיטה. בתו לאה נישאה לראובן מנשה זביידה, ובתו אסתר נישאה לרבי משה חיים שמאש, לימים ראש בית הדין ורבה הראשי של קהילת בגדאד. בשנת ה'תרי"א (1851) פרצה בבגדאד מגפת חולירע, ורבים מתושבי העיר יצאו לגור באוהלים מחוץ לה. גם הוא יצא עמהם, אך נדבק במחלה ונפטר ב-ו' בתשרי ה'תרי"ב (1851). בשל המגפה לא ניתן היה לקוברו בבית העלמין של העיר, ולכן נקבר בחצר קבר יהושע כהן גדול שבצד המערבי של בגדאד. בשנת 1888 נקבר שם לצדו גם תלמידו רבי עבדאללה סומך.