רבי יהודה משה פתייה זי"ע

תולדות חייו

נולד בב' בשבט ה'תרי"ט (1859) בבגדאד (עיראק), לאביו רבי משה בן רבי ישועה. בילדותו למד במדרש תלמוד תורה בבגדאד, ואחר כך המשיך בישיבת מדרש בית זלכה. רבותיו היו רבי יוסף חיים בעל "בן איש חי", רבי עבדאללה סומך ורבי ראובן יוסף בלבול. כבר בגיל 17 הסמיך אותו רבי עבדאללה סומך לרב ולמורה הוראה. עיקר עיסוקו היה בחכמת הקבלה, ונחשב לאחד מגדולי המקובלים בדורות האחרונים. נודע בבקיאותו בשמות ובהשבעות. כתב קמיעות, פתר חלומות, עסק בתיקון נשמות של נפטרים וטיפל באנשים שנכנס בהם דיבוק. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה למנהיגה הרוחני של יהדות בבל. בשנת ה'תרס"ה (1905) ביקר לראשונה בארץ ישראל, ובשנת ה'תרס"ז (1907) חזר לבגדאד. בשנת ה'תרפ"ב (1922) ניסה שוב להשתקע בארץ, אך שב לבגדאד. בשנת ה'תרצ"ג (1933) עלה לארץ ישראל והשתקע בירושלים, ושם העמיד תלמידים בקבלה. תלמידו המובהק היה רבי סלמאן מוצפי. בירושלים למדו אצלו גם רבי מנשה מנשה בעל "אהבת חיים" ורבי יהודה ברמן. בימי השואה ערך תיקון חצות בקבר רחל, להצלת היהודים באירופה. חיבר ספרים רבים, ורובם בקבלה. ספרו הראשון, "יין הרקח", הוא פירוש על האדרא רבא והאדרא זוטא. "מנחת יהודה" כולל חידושים על התנ"ך, על התלמוד ועל הקבלה. "בית לחם יהודה" הוא פירוש על "עץ חיים" לרבי חיים ויטאל. ב"הרוחות מספרות" תיאר את מעשי תיקון הרוחות והדיבוקים שעסק בהם, וב"חזון יהודה" רשם את חזיונותיו. עוד חיבר את "אפיקי מים", "חסדי דוד", "כתר צדיק" ו"עטרת רחל". חלק מכתביו, ובהם "משלי בבל", עדיין בכתב יד. אשתו הייתה ג'אהלה רחל לבית סלטון. בנו רבי שאול פתיה היה תלמיד חכם, ומצאצאיו רבי יהודה עובדיה ורבי דוד בצרי ורבי עזרא בצרי. נפטר בכ"ז באב ה'תש"ב (1942) בירושלים, בגיל 83, ונקבר בבית העלמין בהר הזיתים, בחלקת הבבלים, במקומה הגבוה. מעל קברו נבנה לימים מבנה אבן עם כיפה כחולה.