רבינו יהודא זי"ע

תולדות חייו

נולד בט' באב ה'נ' (1290) בקלן שבאשכנז, בנו של רבי אשר בן יחיאל (הרא"ש). אחיו היו רבי יעקב בעל הטורים, רבי יחיאל ורבי שלמה. במחקר מקובלת גם השנה ה'ל' (1270), אך לפי המקורות היא נשענת על קריאה שגויה של כתב יד. בצוואתו סיפר על קורות חייו ומשפחתו, וממנה ומכתובת המצבה שלו נלמדים רוב פרטי חייו. כבן שלוש עשרה יצא עם אביו ובני משפחתו מאשכנז, בשל הרדיפות ומאסרו של רבו של אביו, המהר"ם מרוטנבורג. אביו שלחו לפני המשפחה לטולדו כדי לבחון את המקום, והוא הגיע לשם באייר ה'ס"ה (1305), בהיותו כבן חמש עשרה. תורתו קיבל בעיקר מאביו. בטולדו שימש כשש שנים סגנו של אביו, שעמד בראש בית הדין והישיבה. לאחר פטירת הרא"ש בשנת ה'פ"ח (1327) עמד בעצמו בראשם. מלכות קסטיליה הכירה בו כרב ראשי, והוא אף דן בדיני נפשות. בפסקיו בעניין זה נהג בחומרה רבה כדי לגדור פרצות בקהילה. חיבורו העיקרי הוא אוסף התשובות זכרון יהודה, שהובא רבות בדברי הפוסקים שאחריו, ובהם רבי יוסף קארו בספרו "בית יוסף". חיבר גם פירוש למסכת שבת וספר "חוקת התורה", אך שניהם אבדו. נשתמרו ממנו צוואה ואיגרת תוכחה, שהובאו בספרות הרבנית. מתלמידיו נודעו רבי מנחם בן זרח בעל "צידה לדרך", רבי מכיר בן יצחק בעל "אבקת רוכל", ואחיינו רבי אשר בן רבי שלמה. בני משפחתו נפגעו קשות במגפה השחורה: אשתו מרים, בת אחיו רבי שלמה, נפטרה בה, וגם שניים מבניו נפטרו בחייו. הוא עצמו נפטר במגפה בי"ז בתמוז ה'ק"ט (1349), ונקבר בבית העלמין היהודי בטולדו. על מצבתו נחקקה כתובת מחורזת לזכרו.