שלחן ערוך - יורה דעה רכח
דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים. ובו נ"א סעיפים:
אין לאדם להתיר לכתחלה במקום רבו ולא במקום שיש גדול ממנו אלא א"כ נתן לו רשות. (רא"ש ור"ן): הגה ומתירין ב' ג' נדרים ביחד לומר לו מותר לך וכן מתירין לב' או לג' אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם (ב"י ס"ס זה בשם תשובת הרמב"ן סי' רע"ד) (ועיין לקמן סוף סימן זה סעיף מ"ו):
כיצד היא ההתרה יאמר לו או שרוי לך או מחול לך (בכל לשון שיאמר) (ב"י בשם הרמב"ם) וחרמי צבור נהגו להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת:
אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר
ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו. ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כ"כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן
פותחין לו לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו פותחין לו אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע ונמצאת פוגם בניך או שיאמרו לו אילו ידעת שאתה צריך לפרוע לה כתובתה לא היית נודר והוא אומר כן:
שהנדר הוא כאילו נודר בחיי המלך שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך והוא אומר שהיה נמנע אפילו אם אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו ומטעם זה אין פותחין בההיא דאילו ידעת דפותחין פנקסך וממשמשין בעובדך ולא בההיא דכל הנודר ראוי לדקרו בחרב ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן:
אין פותחין בכבוד אביו ואמו
אין פותחין אלא בדבר ההוה ורגיל דשכיח טובא אבל אין פותחין במלתא דלא שכיח טובא כגון אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו או אותו בית נעשה בית הכנסת אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיעשה פלוני תלמיד חכם או אותו בית נעשה בה"כ לא היית נודר לפי שע"י פתח נעקר הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיחא טובא: הגה
אע"פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד כגון מי שנדר בנזיר קודם שחרב הבית וחרב אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיחרב הבית כלום היית נודר אבל פותחין לומר אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית כלום היית נודר וכן כל כיוצא בזה: הגה
קודם שיתירו לו צריך שיפרט להם הנדר ואם לא פרט אין התרתן התרה
אין מתירין נדר של דבר איסור
ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר (תשובת רשב"א וריב"ש ועיין לקמן סי' רל"ד סכ"ח):
מי שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך שנה מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד:
(וי"א דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו) ({$מהרי"ק שורש כ"ב| [T17006_a1] = 'שו"ת מהרי"ק' AND [T17006_a2] = 'סימן כב'$} וטור ורא"ש) (וכן עיקר) ואם כבר מת שא"א להודיעו מתירין לו כך דשוב ליכא חשדא (תשובת רמב"ן סי' ר"ן) : וי"א שאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה לעולם אין מתירין לו אלא בידיעתו: הגה מיהו אם השבועה היתה לתועלת חברו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו (תשובת הרמב"ן סי' רמ"ט) כל מקום שהנשבע קבל טובה מן המשביע אע"ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפי' הכי מקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפי' הכי מקרי הטבה ({$ריב"ש סי' ש"ע| [T17003_a1] = 'שו"ת הריב"ש' AND [T17003_a2] = 'סימן שע'$}) חייב להוציא (ב"י בשם מהר"י ויי"ל סי' קל"ז קפ"ו) וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו:
נדר שעל דעת רבים אין לו התרה ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות (ב"י בשם תשובת הרמב"ן והרשב"א וסמ"ג וריב"ש) וכן נכון להחמיר לכתחלה אלא אם כן יש מצוה בהתרתו: הגה וכן לעשות שלום בין איש לאשתו (תשובת מיי') אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה (ב"י בשם תשובת הר"ן סי' מ"ב)
מעצמו או על דעת שנים יש לו התרה אפי' בלא דעתם: הגה מיהו אם נשבע או נדר ע"ד המקום דינו כנדר שעל דעת רבים (ר"ן פ' שבועות שתים ו{$ריב"ש סי' תל"ו| [T17003_a1] = 'שו"ת הריב"ש' AND [T17003_a2] = 'סימן תלו'$} בשם הרמב"ן והרשב"א) ויש מקילין אם נשבע לדבר הרשות (שם בהר"ן בשם י"א):
[*עניני קהל וחרם בטלין כעת מדינא דמלכותא] גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם וי"א דאפי' התנו בפירוש שלא יהא לו התרה אפ"ה יכולין לחזור ולהתירו ואם החרימו שלא להתירו מתירין חרם האחרון תחלה ואח"כ מתירין חרם הראשון ({$תשובת הרא"ש כלל ה' סי' ז'| [T17002_a1] = 'כלל ה' AND [T17002_a2] = 'סימן ז'$}) וע"ל סי' רכ"ט:
ואפי' לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולים להתיר
יכולים המתירים להתיר לכולם יחד ואם לאו מתירים לכל אחד כפי פתחו וחרטתו: הגה מיהו יש חולקים סבירי להו דכל אחד מהם יכול להתחרט ולשאול על נדרו אעפ"י שאין חביריו מתחרטין ({$ריב"ש סי' תס"ב| [T17003_a1] = 'שו"ת הריב"ש' AND [T17003_a2] = 'סימן תסב'$}):
(ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל) (שם כלל ה'):
כיון שלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם יש לנו לומר שעל דעת המנהג הזה הם מתקנים. (אם לא שהתנו בפירוש שינהגו בו דין מוחרם) (ב"י בשם הר"ן):
קהל שגזרו [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומרים דאין החרם השני חל כלל ({$הרא"ש כלל ה'| [T17002_a1] = 'כלל ה' AND [T17002_a2] = 'סימן ד'$})
אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו (ריב"ש ורמב"ן סי' רפ"ח ור"ן פרק נערה המאורסה) (ועיין לקמן סי' רל"א):
נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך (פי' המזדווגין עצמם יקראו משודכים מענין ומצאן מנוחה כי תרגום ותשקוט הארץ ושדיכת ארעא מעשיו פטור הלה משבועתו וה"ה אם המירה אחות המשודך: הגה
ויש מי שאומר שאין לו התרה לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא על שום דבר: הגה כדין נדר שהודר על דעת רבים (מהר"ם מפדואה סי' י') אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים (ב"ז סימן רע"ז ו{$תשובת מהרי"ל סי' רי"ג| [T17001_a1] = 'שו"ת מהרי"ל' AND [T17001_a2] = 'סימן ריג'$}) ומיהו אם התירו בדיעבד מותר (ד"ע) כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים:
ולכמה אנשים בהיתר אחד והני מילי דלאיש אחד סגי בהיתר אחד בנדרים מחולפים
קהל שהחרימו שיפרעו חובותיהם ויבנו בית הכנסת מהמעות שיגבו מהרבית שיחזירו להם העובדי כוכבים ועכשיו כשגבו הרבית מהעובדי כוכבים אין בו כדי לפרוע חובותיהם יתנו מחצה לזה ומחצה לזה:
קהל שגזרו חרמות שאין הצבור יכולין לעמוד בם אין צריכין לקיימם. (פסקי מהרא"י סי' רצ"ב):